פצע פתוח כזיכרון חונק...

כפצע פתוח, בגוף של מדינה
חרוט לנצח, כעוצמת הטינה
עוצמת השנאה שחקוקה בליבנו, נצורה לעד
קופסא של זכרונות מעברינו, עולם של עם אחד

החתך האדמומי שכתמו עוד זועק
הפצע עוד שורף, הכאב שעוד צועק, העם שעוד שותק.
לנוכח המחשת דיעה, במאורע כה נורא
ביטוי עצמי, באמצעות כפיית תורה
כפיית דעה, באמונה שהיא צודקת
אמונה מטעה, לא מכאיבה עד שחונקת

הזיכרון העמוק נותר עקשן,
השאיר חוטם, נשאר סימן  
כתם דם על המפה, בישראל הקטנה
רצח ראש ממשלה, ע"י אזרח במדינה
מטורף אחד עם אקדח, כמפקד צבא שלם
ביום בהיר קם ורצח, עם בתהליך להתקיים

הזמן יחלוף ויעבור ואולי הפצע יתרפא
הזיכרון, הוא, הזיכרון שלא מרפה, שלא ירפה
כי אין מה שיחפה, על רצח אדם, של דם מתוך העם
שקם, בניסיון להנחיל  תפיסת העולם....

וכעת, אחרי אחת עשרה שנה
הפצע החל להיסגר אך שום דבר לא השתנה
השנאה עוד רודפת, מכה בדלתינו
האימה והאיבה, שזורה בחיינו
כהרצאה של החיים, שוב חוזרים ומתנגנים
מנגנים את החיים, שוב בורחים ושוב חוזרים
אותו סולם, אותו התו, אותה המנגינה
צפונה בדמינו, עם, אדם, כמדינה