ים המלח

העצבות הגולשת מקמטי המדבר בדרך כלל שוקעת במים.

הדמעות צוללות, מן הסתם, הופכות לגושי מלח.

אשת לוט התחפשה למלון אורחים על חוף, כולה הוד

מוטל כצל הרים מנגד.

עכשיו הזיכרונות הולכים ובאים.עוברים קווקווי שקיעה על פני

מים, ירוקים, שקטים כגיא צייה, בוערים כאש ערומה בצלה של

שמש

כמה ידיים יש למדבר לאחוז במוות, להופכו אל צדו השני, לגלות

אדוות מדבר יחידה מקיפאון ימיה – לבנים, נפרדת,

בספטמבר אלוהים מביט אל המים האלו. רואה את טיפות הדמעות

שהיו והים מראה לו אותי.

הרקיע שוקט שותק כדגים שלא היו פה. פעם בעבעו לתוכם את

מעגלי זיכרונותיי שאבדו.

קשה לספור את השקט מול קווקווים החוזרים על עצמם.  זה כמו

לספור קומות בבנין בעל קומה אחת.

ובכל זאת ספרתי אותך בשער שחור עם תלתלי זהב הולכת ובאה,