"אמא של איציק הייתה צריכה למות.
אביו תרח זקן משכבר הימים החליט שהוא נוטש את המערכה לפניי כולם , באווירת הזרקורים האדירה כל האורות מכוונים אליו, בשלל צבעים . הוא נוטש. משאיר הכול מאחור כמו שהוא.
אביו היה קשה עורף , עצבני , גבוה , אך פרקטי.
איציק העריץ אותו אך מעולם לא הסתדר איתו.
שנא להיראות בצילו, וטען שלעולם לא ינהג כדרך אביו בילדיו.
דמה לו כהשקפה במראה אפילו 2 טיפות יין לא דמו אחת לשנייה כמו שאיציק ואביו.
אך אופיו היה כשל אימו , עדין ככפפה , רגיש לכל הליכי החיים , היה מביט בה ואהבה רוך ותמימות נסכו את דרכם על פניו החלביות.
היא הייתה כל עולמו, אך הוא ידע שהיא צריכה למות .
אני יכול לומר לכם שגם אחריי 45 שנה הוא עדיין אותו איציק שמעולם לא הצלחתי להבין.
לעולם לא התאפשר למישהו לדעת מה הצעד הבא שלו, מה הרגש שמכסה לרגע קט את עיניו בעלטה איומה , מה גורם לו לצחוק ומה יגרום לו לפרוח ואת זה יכולתי להבחין עוד מהיותו ילד בן 5.
פקד את החיים במהמורות .
עקשן כמו פרד , ובעיקר היה אוהב את ההחלטות שלקח.
אם הייתה לו החלטה כולם ידעו שלא היה אפשר להזיז אותו מזה.
הוא שנא שקראתי לו איציק .
"אני מבקש ממך שמי הוא יצחק לא איציק! אל תחזור על זה שוב"
אבל בשבילי הוא תמיד היה איציק ולא יצחק. משהו בשם איציק היה יותר מחוספס ומתאים לו מיצחק.
היכולות שלו היו מדהימות ויכולתי לראות מבעד לדמות שהוא נעשה עד כמה הוא בעצם היה הילד של אמא ויישאר כך לנצח.
אני לא יכול להצביע על נקודה מסוימת שגרמה לי לעקוב אחריי הילד הזה באובססיה לא מובנת . אותו ילד שהתעקש שאקרא לו יצחק ולא איציק , אבל מה שבטוח שהייתי מהופנט אליו מהרגע הראשון שעברנו לדירה החדשה עם אשתי והילדים שהייתה סמוכה לביתו.
יכולתי להביט בו שעות , לצחוק מהמהלכים שבחר לעשות , מהמחשבות שהיה חושב מהדרך בא היה בוחר לחיות ולכוון את חייו.
הוא היה לבד.
הוא בחר כך.
הייתי יכול להבחין שהוא מדבר לעצמו בזמן שהיה עוסק במשחקיו בשבת בצהריים.
"המשחק" שלו היה גילוף.
אהב לגלף עץ.
המיומנות המופלאה שבה אחז את הסכין צמררה אותי כאילו לא יכלה לפגוע בו.
היה יושב שעות ומכין יצירות שאין כמותם , יושב בשקידה אפילו עד שעות לילה מאוחרות ונראה היה תמיד שהקציב לעצמו את הפרק זמן עד לסיום יצירה מסוימת.
אך מה שהיה הפחד הכי גדול של אימו זה שהוא יגלה את האמת .
לא יכלה להרשות לעצמה.
הבדידות שהייתה מנת חלקו הטרידה אותה אך שמרה עליו וטיפחה אותו בדרכה .
היה אסור לו לדעת את האמת היה אסור לו לגדול כמו שהייעוד הבטיח , אבל באיזה שהוא שלב זה נהיה מאוחר מדיי והיא לא יכלה לעשות כלום בנידון.
המופנמות שלו הערימה עליי , הערימה על כל הסובבים אותו.
הוא היה פיקח ואף אחד לא יכול היה לעלות על דעתו להטעות אותו אפילו בדבר קטן.
בגיל 27 הוא בנה את האימפריה שלו.
עדיין נשאר תחת כנפיה התמימות של אימו הוא לא ידע לעשות את ההפרדה בין 2 העולמות.
איציק הפך מאותו גלפן מקצועי לראש המאפיה הכי גדול בכל הזמנים .
בעל הצווארון הלבן.
חבורה של עבריינים ליוו אותו לכל מקום.
המפגשים הרעועים בבית קפה, הקומונות במועדון לילה זול ביפו , הבחורות הזולות , הסחר בסמים , האיומים , הפשע , החיסולים הכי גדולים בתולדות המאפיות , השדידות הכי מפורסמות בדייקנות ובמיומנות היו תוצר מעשיו של איציק.
כולם ידעו שזה מעשה כנופייתו של איציק ולאף אחד לא היה קצה של חוט או ראייה בכדיי להפיל את אחד מגדולי המאפיות .
הוא תמיד ידע שאני שם.
צופה בו , מביט בנעשה. עם השנים אימו התחברה אליי לקפה והסיגריה של הבוקר.
הייתה מעשנת כבדה וידעה למצוא בשקט הזה נחמה מסוימת .
"זה עוזר לי לשכוח, להתעלם מכל הנעשה" היא אומרת לי במבט כאוב ומבטא מרוקאי כבד.
אני שותק לא בוחר לשתף פעולה .
"אני יודעת שאתה רואה אותו. אתה עוקב אחריו מאז היותו ילד. הייתי רואה אייך עינייך היו מהופנטות שהבטת בו "
"הוא תפס אותי, יש בו משהו שלא ראיתי אפילו בילדיי שלי. יש בו משהו אחר. "
"תתרחק ממנו. "
היא מפצירה בי יורקת אש מתוך עיניה , מנסה לומר לי משהו אחר . אולי מנסה להגן עליי מפניו? זה לא היה ברור, אבל אני לא חדלתי מלהמשיך לעקוב אחריי הנעשה בחייו של איציק.
כתבות עיתון , מאמרים , חדשות חמות , הלכידות שכמעט נעשו , עקבתי אחריי הכול.
כל צעד שלו ידעתי .
הוא התהלך בבטחה , הוא לא חשש מכלום, בקושי היה מדבר , מספיק היה לו להניח את מבטו על מישהו והוא היה יודע מהי כוונתו, הוא לא דגל בחיי הנישואים טען שזה בזבוז זמן אנרגיה וכסף, טען שאהבה היא בסה"כ הפרשה של הורמונים מתעתעים , וסקס זו היא הנאת החיים .
הייתה לו דפוס התנהגות מסוימת לקורבנות שלו.
הוא תייק אותם כמו היהודים בשואה ושיטת הרצח הייתה אך ורק בסכין האהובה עליו . כמו בגילוף.
אף לא אחד היה עושה את עבודתו.
אף אחד לא ידע מאיפה המיומנות המדהימה שלו בסכינים אך מבטו היה עוקב במהירות שווה כמוה.
באותו יום מוזר הלכתי כמו בכל בוקר למרכול אהבתי לבצוע את החלה הטרייה של 6 בבוקר עם גבינת שמנת קרה.
ראיתי אותו . לראשונה לבד.
מריח ריח חריף של אלכוהול מביט בי .
כבר לא מבט של ילד בן 5 אני רואה , אלא מבט של גבר מחוספס בן 40 .
2 גבינת צפתית , חלה , וחלב מפוסטר.
גבוה כמו אביו אני כבר לא יכול להתחרות איתו , צבע עיניו מבלבל ואני שקוע במבטו שתוקף אותי מכווץ את עיניו כאילו מנסה להיזכר בי.
"אני יודע שאתה מסתכל עליי כל הזמן."
"סליחה?"
"אתה עוקב אחריי התנועות שלי מאז שאני בן 5 . אני זוכר אותך .השכן ממול."
שתקתי לא יכולתי להסתתר יותר ורציתי הכי מכל .
האינסטינקט שלי היה להגן על עצמי בהסוואת איזה שקר לבן .
"זה בסדר אני מעריץ אותך על זה אפילו המשטרה לא מצליחה לעשות את מה שאתה עושה. "
"מה אני עושה?"
הוא משיר את מבטו ישר לתוך זגוגית עיניי , זה היה מסוג המבטים שיכולתי לנחש שאחד מקורבנותיו זכה לראות וידע שאלו זוג העיניים האחרונות שיראה.
"כתבות העיתון , מהדורות חדשות שאתה מקליט, מקומות המסתור שלנו שאתה יודע את מיקומם , הזקן הגדול שאותו הכרת , את אימי האהובה שהתחברת אליה לאחרונה, את שיטת הרצח ,מהו התחביב שלי,
ואת הבדידות שלי. זה מה שאתה עושה. "
לו היה רגע בחיים שלי שהרגשתי מאוים ממישהו ואני לא חושב שלפחד יש גיל זה היה בדיוק באותו רגע שאותן מילים מהולות בוויסקי יצאו מפיו של איציק שיכל היה להיות הבן הבכור שלי.
הוא היה יכול להרוג אותי לו רצה, והיו לו את כל הסיבות לעשות את זה .
אבל הוא ידע שלא אעשה דבר ולו הכי קטן , לא בגלל שאני מפחד מהתוצאה , אלא בגלל שהערצתי אותו כ"כ , הייתי מהופנט ממנו למרות שידעתי לאורך כל הדרך שהוא עושה את שגיאות חייו, הוא עושה דברים אסורים והוא צריך להיכלא מאחוריי סורגים לנצח.
אבל לא יכולתי לתת קצה חוט ולו הכי קטן לכל הרעב לראות אותו מונצח חסר חליפה מאיימת בבית סוהר ועד היום אין לי מושג מדוע.
"תתרחק ממני"
הוא מתריע בפניי את עמדתו והולך.
לומר לכם שהתרחקתי ממנו?
לא.
גם לא התכוונתי לעשות את זה.
לומר לכם שהיו רגעים שפחדתי ממנו?
כן, פחדתי ממנו פחד מוות . משנה לשנה הוא איבד כל מצפון.
40 שנה צפיתי באותו ילד בן 5 שגדל כמו עץ שהרעיל את פירותיו ועדיין לא היה לי שמץ של מושג מי הוא הילד ששנא שקראתי לו איציק וביקש שאקרא לו יצחק.
מי הוא הבחור שמגלף אומניות בשלמות כזו שאין בה עוררין.
ששנא את אביו ולא ידע לעולם שאביו היה חייב למות וזו הייתה דרישת המאפייה . אביו נהפך מראש המאפיה לקורבן של עצמו.
אם הוא לא היה מקריב את עצמו למוות איציק ואימו היו נשחטים כמו חיות במרעה.
את הסוד גילה איציק בהיותו בן 45 לא יכול למצוא את אותם שרידי מאפייה הרגיש אשם בשנאת החינם לאביו.
שהסוד התגלה אימו הביטה בו אומרת לו : "אני חייבת למות "
הוא מביט בה ושותק , היא הדבר היחיד והיציב שנשאר לו בחיים.
"פחדתי שתגלה מוקדם מדיי ותנקום את דם אביך ... עכשיו שאתה גדול מספיק ואני זקנה יותר מדיי והרוצחים בקבר אני יכולה להיות רגועה שלא תהיה נקמה"
"אז את באמת חייבת למות אמא, כי עדיין הם הקימו שושלות וילדים והם לא יישארו בחיים להמון זמן..."
אלו הרגעים שנפחה נשמתה ובאיזה שהוא מקום איציק שמח שהיא לא יכלה לשמוע את המשפט האחרון שהוציא מפיו אבל היה חלק קטן ממנו ידע שהיא שמעה וראתה הכול גם שהיא לא הייתה איתו.
הזכויות שמורות להדר מיליס
