פרולוג:
בעונות השנה יש משהו מן הקסם האלוהי שאי אפשר לתארו במילים.
מעניין איך סתם חלון של חדר יכול להתקשר לכל עונה ועונה ולספר את הסיפור שלו. זה קורה? נדיר. כמעט ולא, אך בהחלט אפשרי. תלוי רק במקום, בזמן ובהוזה. הנה מקרה אחד ממעטים שקרה לי באחד מן הימים בהם נאחזו עיניי בבהייה ארוכת טווח בחלון הזכוכית שבחדרי הקטן.
*
מקטע ראשון:
ישבתי על הכיסא אל מול פניו של החורף. הוא הביט בי
מעבר לחלון.
היה לו פרצוף דומה לפרצוף של רופאת המשפחה שלי. היא ישבה בשמלת עננים צחורה והסתכלה בי בעיניים טובות. אט לאט היא התכווצה והפכה לבורג. על הבורג היה מולבש אום שהחל להתברג אט אט כלפי חוץ. ידעתי שההברגה כלפי חוץ נעשית נגד כיוון השעון. אך לא הבנתי איך אום יכול להתברג מעצמו. פחדתי שאם האום יופרד מהבורג יגרם נזק חמור לרופאה שלי אולי נזק בלתי הפיך.
לא שאהבתי אותה במיוחד אך בכל זאת ידעתי: אני תלוי בה. הרי היא הרופאה שלי.
חלחלה עברה בי, פתע, לעצם הרהור שחלף במוחי: היא מתכוונת להרע לי. איך לא חשבתי על כך.
"אם את חושבת שאת תבריגי אותי את טועה!" אמרתי לה בנחישות אך עם פחד רוטט בלב.
היא לא ענתה, פשוט הסתובבה מעלה מטה בתוך האום שלה שהיה בעל צורה של חצאית קלוש קצרה בצבע פלדה.
קיוויתי שלא תצליח לצאת מן האום כי ברי היה לי שהשלב שלאחר מכן יהיה הברגת האום על גופי. ומאוד לא רציתי להיהפך לבורג.
היא המשיכה עוד כשעה קלה בניסיונות החילוץ שלה מן האום. לשמחתי, בלא הצלחה.
בחדר שלה היו ספרי רפואה באנגלית, תמונה של המשפחה ובה ילדה מכוערת ועוד איזו אישה מבוגרת עם מטפחת על ראשה ואיש בעל כרס ומקטרת בפיו. אלו שבתמונה הסתכלו עלי ועיני כולם היו שחורות. מעניין שהם דמו מאוד לבני משפחתי.
גם עכשיו כשהסתכלה עלי התמונה הזאת, ניסיתי להסיט ראשי ממנה כדי לא לפגוש בדמויות. אלא שהן יצאו מתוך התמונה והתייצבו אל נגד עיניי.
הילדה המכוערת עשתה לי פרצוף. עין אחת שלה התרחבה עד כדי פה מעוגל הצוחק מעצמו בקול פרוע והעין השנייה שלה הראתה לי את עצמי קטן כמו נעץ המקפץ ומרקד סביב עצמו בתוך התמונה.. האיש הזקן עם המקטרת בפיו תפס את הנעץ ונעץ אותו עמוק בתוך עץ נבוב שעמד בשולי התמונה. הוא עמד בפיסוק הצמיד שני אגרופי ידיו למותנו וצחק לעברי. כך הבנתי שהוא ידע בדיוק טיבו של הנעץ הזה. ברי היה לי שמכאן כבר איש לא יחלץ אותי. כי מי ייראה מי יזכור נעץ אבוד בתוך עץ נבוב?
האישה עם המטפחת על ראשה אחזה בשתי ידיה המלאות סיר נירוסטה עם מים רותחים. היה לה חיוך שהיה בו גם מהשלווה והרוגע וגם מהגועל והרוע. היא פשטה ידיה מולי להראותני את געש המים המתערבלים בסיר כמו רצתה להראותני מקום שמור בעבורי בסיר.
"עוד לא קם האדם בעולם שיבשל אותי הבנת?" קראתי לעברה. אך היא לא ענתה פשוט קרבה והרחיקה את הסיר מעצמה. מראה ומסתירה מראה ומסתירה. אגב כך חייכה חיוך מסוים ועיניה נצצו בגווני זהוב אדמדם.
היא הלכה וקרבה עצמה אל הנעץ להראותני שעוד מעט קצת תשלוף אותו ותבשל אותי בסיר ובכך ייתמו ימיי. מדי פעם היתה מפנה ראשה לאחור ומחייכת אלי חיוך מרושע של ניצחון הולך וקרב.
הרגשתי חסר אונים אך בכל זאת אמרתי לה: "מרשעת שכמותך, את הנעץ לא תוכלי להוציא כי הצדק ינצח!"
"באמת?" השיבה בלעג. "זאת עוד נראה" אמרה ופרצה בצחוק היסטרי מפחיד.
הפה המעוגל של הילדה המכוערת המשיך לצחוק מעצמו תוך כדי שהוא משרבב מולי לשון צהובה ירקרקה. שיניים לבנות משתי לסתותיו נשרו זו אחר זו ואחרות צמחו מיד במקומן.
אודה ולא אבוש שהפחד החל מכרסם בתוכי. חיפשתי דרך מוצא. הסתכלתי כה וכה סביבי לחפש דרך מילוט.
הנעץ!
הבנתי שכדי להציל את עצמי עלי להוציא את הנעץ מהעץ בהקדם.
בין כך ובין כך הושטתי את ידי ותפסתי את האום שנפרד מהבורג. באותו רגע חזרה הרופאה לדמותה אך רגל אחת היתה חסרה לה. נבהלתי והשמטתי את האום. אין זה כי אם מעשה כשפים, חשבתי.
הלכתי קדימה מבלי להסתכל לאחור. אני לא בעסק הזה אמרתי לעצמי. ובכלל חבל שנגעתי באום.
*
מקטע שני:
החורף שעד לפני רגע תעתע בי נעלם כלא היה ובמקומו תפסה שמש קיצית מקומה בחלון. היתה לה צורה של לוח ירוק שטוח ומואר כזה כמו שהיה לנו בכיתה וו בבית הספר העממי. הברק שחזר מן הלוח היה כל כך מסנוור עד כי לא אִפשר לי לפקוח עין. הרגשתי שאני מכווץ את עיניי עוד ועוד. ראיתי חשכה ובתוכה עגולים אדומים. הם הלכו וגדלו והפכו למעין עגילים כאלו כמו שהיו למורה דרורה . עכשיו הם גדלו והפכו למעין גלגלים של אופניים שהחלו להתגלגל מעצמם על אדן החלון הלוך ושוב הלוך ושוב. מעליהם באוויר ראיתי את פרצופו של יורם מהכתה המקבילה מחייך וקורץ את קריצתו האופיינית. הוא עבר בנסיעה מהירה.
"היי יורם עצור רגע! יורם."
הוא חייך אלי חיוך מרושע ונעלם מאחורי משקוף החלון. מיד אחריו יצאה דמות מתוך השמש שרחצה עצמה בזכוכית החלון. דמות בשמלה אדומה עם פיטריות לבנות וכובע כחול עגול. היא רקדה ריקוד ארוטי בתוך קרני שמש עטורי ניצוצות כסף שריצדו על הזכוכית השקופה. קשה היה לי להביט בה אז הבטתי מבעד לזכוכית מלבנית מושחרת השמורה עמי לימים של ליקוי חמה.
היא נופפה מולי בידה וקראה:
"היזהר פן תכבה. היזהר פן תכבה."
רציתי לענות לה אך הדיבור נעתק מגרוני. היא עברה אל פינת החלון ונצטמצמו מידותיה הרחבות עד שנבלעה בין מזוזת החלון הימינית היינו מאחורי הלייסט הימני לגוף הזכוכית של החלון.
לרגע שוב חזרו פניה מציצות עלי בכעס מצד הלייסט:
"אתה שובב גדול. הלוואי שתכבה" כך אמרה לי הוציאה אלי לשון ונעלמה.
הייתי משוכנע שעתה יישמע פיצוץ מאחורי הלייסט.
אטמתי אוזניי. אך בעצם לא קרה דבר.
צחוק צווחני אדיר נשמע מאחורי מזוזת החלון. אישה בצבע דלעת עם נעלי מלפפון ועיניי ענבים יצאה והחלה לקפץ במין ריקוד מוזר על אדן החלון. הבנתי שעלי ללכוד אותה כדי שלא תזמזם בבית ותפריע את מנוחת הישנים. היא קפצה בקלילות מעצבנת מצד לצד וחמקה מבין אצבעותיי. ניסיתי למשוך בחוזקה את כף ידי על זכוכית החלון ולחטוף אותה באחת אך היא התעופפה אל המשקוף. כאן קשה היה ללכוד אותה. המתנתי מעט. אט לאט החלה לרקד על הזכוכית כלפי המפתן כשהיא נוגעת לא נוגעת במזוזה השמאלית. עכשיו שנחה מעט בפינת המפתן השמאלית הנחתי עליה ,בזריזות, כף ידי והרגשתי גופה מפרפר בכף.
"חה, לא תמלטי ממני גברת" אמרתי אך היא החלה לדקור אותי בכנפיה שהיו קשיחות כמתכת. נבהלתי. הרפיתי אחיזתי. היא נמלטה ונעלמה אל מאחורי המזוזה הימנית.
מכף ידי זלגו טיפות הדם
בשל הנפח שהתווסף לאזור הצד הימני של החלון לא עמד החומר בעומס והזכוכית נעתקה ממקומה והתנפצה אל הרצפה. ידית האלומיניום של החלון שנפלה ממקומה החלה לצמוח על פני מרצפת החדר. בגובה מסוים החלה להתחלק לידיות נוספת שכל אחת מהן התחלקה שוב לשניים. הידיות האלו נדבקו לשברי הזכוכית והחלו פותחים וסוגרים אותם לסירוגין . מאחורי כל שבר זכוכית שנפתח היה תא קטן ובו ציפור ממין אחר ובצבעים אחרים. אני בחרתי את הציפור הפשוטה ביותר שראיתי. היתה זו פשוש קטנה. היא שמחה מאוד שבחרתי בה ואף הזמינה אותי לעלות על גבה ולטוס מעט בחדר.
עכשיו ראיתי מראות שאילולי הציפור לא הייתי רואה כמותן מעולם.
בפינת התקרה היו כורי עכביש שגדלו למימדים של חבלים גם העכביש שהיה בתוכם היה ענק ורחב מידות. היה לו צבע ברזל, גופו היה עשוי חריצים מסולסלים העוקבים זה לזה בצפיפות מה ועליהם היו מורכבים שני אומים. כשהיה הולך היו האומים מסתובבים סביב גופו כלפי מטה. היה ברור לי שאם יברח מפני, האומים יסתובבו כך עד שלבסוף יפלו ממנו. אם הם יפלו, כך חשבתי, לא יישאר זכר מרופאת המשפחה שלי. לכן התעלמתי ממנו ונכנסתי לתוך סמטה אפלה שהיתה בדיוק מאחורי בזכוכית. האמת שלא ברור היה לי איך בתוך זכוכית חלון יכולות להיות סמטאות ועכביש וכורי עכביש. אך הבנתי שכל מחשבה על כך מיותרת לעכשיו ועדיף שאחשוב על התופעה הזאת בעת מאוחרת יותר.
*
מקטע שלישי:
עצמתי את עיניי לרגע ומשפקחתי אותם ראיתי אביב רוקח מרקחת קסם על פני זכוכית החלון. תמהתי שזכוכית החלון חזרה לשלמותה כמו לא אירע לה דבר. חששתי ממעשה הרקיחה הזאת. זו היתה עיסת מיצים ססגונית שירדה כמסך במעין נחשי מים שקופים קרובים זה לזה הזוחלים על פני הזכוכית החלקה. אף זו הזכוכית היתה מוארת באורן של מאות שמשות קטנות שנבעו כמעיינות אור מתוכה. תמהתי מה יקרה כאשר יגיעו נחשי המים אל מפתן החלון. האמת שחששתי שימשיכו דרכם ויגיעו אלי אך עם זאת ברי היה לי שאם וכאשר יקרה הדבר אספיק למלט עצמי מהמקום בשל מישור הרצפה שיאט מן הסתם, זחילתם.
לקראת תחתית החלון הם התמזגו והפכו לנחש אחד גדול שהחל קורם עור וגידים אל נגד עיניי. ולא עוד, אלא שהחלו ממדיו לתפוס נפח. והנה פה אימתני פעור מולי עם שני נחיריים רוטטים לשון וורודה משורבבת מפה רירי ההולכת ומתארכת לעומתי.
על הנחש הבחנתי ברוכב מוכר. שוב היה זה יורם מהכתה המקבילה. הוא קרץ את קריצתו האופינית.
"תעצור אותו!" ביקשתי: "בבקשה"
"אל תדאג הוא לא טורף ולא נושך. אתה מוזמן ללטף אותו"
"קח אותו ממני" התחננתי והסתכלתי אל פני הצוואר הארוך הנושא ראש נחש אימתני הנע הנה והנה מול פני.
"לטף אותו!"
"לא."
"הוא לא עושה רע."
"אני חושש." אמרתי הרתעתי גופי לאחור כשאני מגן בידיי על פני.
הרגשתי בעור החיה החלקלק והרטוב נוגע בי. נגעלתי ובחלתי. גם ריר שהפרישה החיה מעורה העלה ריח נוראי באוויר וגרם לי בחילה.
"לטף אותו, לטף אותו!" אמר יורם.
ברגע שנגעתי בחיה היא נרתעה אחור התכווצה ונתכנסה בתוך עצמה לצורת השבלול.
הרגשתי טוב. יורם נעלם. קראתי בשמו. לאחר רגע התחרטתי. מה אני צריך אותו. ובכלל טוב שנעלם הנה הטריד אותי מזה פעמיים.
אנשים שיצאו מפינות החלון החלו עוברים זה מול זה ממזוזת הימין לשמאל וההפך. אבי עבר בצעדים מהירים ומקטרת בפיו. היה לבוש בחליפה אפורה כזו שהיה לובש רק בערבי חג ושבתות. ממולו אמי והיא מחזיקה בסיר נירוסטה בידה.
"אבא" קראתי לעברו אך כפי שתיארתי לעצמי הוא לא ענה. שהרי היה כבר מת וותיק. עשרים שנה. ובכל זאת קם מהמתים ואפילו לרגע הסתכל עלי. אמי עברה לידו כהרף עין וסיר בידה. מוזר היה בעיניי שלא אמרה לו דבר.
חשש התגנב ללבי שאין זה אלא חזיון תעתועים אך כשראיתי את אחותי המכוערת פותחת עלי עין גדולה אחת נבהלתי וקראתי בשמה.
היא קפצה עצמה אל רגל אחת ועשתה לעברי עווית בפניה. בדיוק כפי שהיתה עושה לעברי בימי ילדות.
"רבקה!" קראתי. את שומעת אותי? היא התחבאה מיד בתוך הזכוכית. כלומר במקום בו זרחו מאות השמשות. בשל שקיפות החומר ראיתי אותה בברור. היא ישבה שם בשקט וליקקה קרטיב לימון. כל כך קנאתי בה גם אני רציתי שלגון כזה.
*
מקטע רביעי:
אחר כך בא הסתיו. הסתיו שכל כך אהבתי. עלי שלכת ירדו אט לאט בשבילים נוצצים כעין הגביש על פני זכוכית החלון. היו מהם ירוקים חיוורים עם יובש חום בקצותיהם. אחרים צהובים כחולי צהבת והיו גם כאלו שעוד נשארו ירוקים וצבעם כהה ושלם כמו צבע הסינור הירוק של יהודה הספר מרחוב חתם סופר.
שיפרה רופאת המשפחה שלי עמדה בפינת החלון בקומה מיניאטורית ולחייה לבנות רכות וקמטי הזקנה שבהן הקנו לה מעין הדרת תפארת וחן . לבושה היתה בבגדים לבנים מגוהצים היטב שהריחו ריח ציפורן חריף. היא רקחה איזו שהיא מרקחת בשמים ואצבעותיה הארוכות שינו צבען מלבן לורוד בתכיפות רבה.
שוב דומה היה לי שחזיון תעתועים עובר אל נגד עיניי במיוחד שסוף סוף קראתי לה בשמה "שיפרה" והיא לא ענתה לי. אולי לא מקובל עליה שקוראים לה בשמה. "הרופאה! ניסיתי שוב. אפס היא לא ענתה. עסוקה היתה בבחישה במקלון של רופאים שתוקעים לך אותו בגרון.
אחותי המכוערת יצאה מתוך הזכוכית כדי לעזור לה ברקיחת הסם ואמי הניחה את הסיר על מצבת קבורה משיש שעמדה ליד הרופאה עליה היה רשום שם אבי: "זעליג יוכנר בן טוביה הזגג" מוזר חשבתי לעצמי והרי לאבי בכלל קראו "יצחק בן יעקב החייט." מילא שיהיה אמרתי לעצמי אולי עיניי מטעות אותי.
האמנם?
בעוד רגע ראיתי עצמי מובל בכבלים אל מול פני הנפשות שבזכוכית ארבעה עכברושים הובילו אותי ועקדו אותי במהירות על מצבת השיש של אבי. הרופאה צחקה מלוא פיה. היו לה שני שיני זהב קדמיות שצחקו לי מתוך פה רב סתימות שהפיח ריח רע סביבותיו.
פניה התארכו והחלוק הצחור שלבשה הוכתם בשחורים כמו אלו שהכתימו את שמלת השבת של חנהלה הקטנה.
ניסיתי לנער עצמי מהכבלים אך לשוא. הבנתי שחוסר מזל מעורב בעניין זה . יהודה הספר הוא נציג כוחות הרע שהרי הוא זה שהציע ושכנע אותי להסתפר קצר. כך קצץ את מחלפות ראשי ובעצם נטל ממני את כוחי. עכשיו אני מוטל על מזבח האבן על גבו של אבי המת כאבן שאין לה הופכין. נתון כולי לחסדי הרופאה הזאת שמשנה צורה מרגע לרגע גם באצבעות וגם במראה.
הרופאה חשפה את חזי. טבעת היתה מצוירת מעל מקום הלב. נזכרתי בדברי אוטומי לתומס וינגפילד: "כאשר כתם האור יגיע אל מרכז הטבעת המצוירת על חזך"* חלחלה עברה בי. סכין בעל להב חד היה בידי רופאת המשפחה שלי אך האפלה שחדרה לחדר נתנה לי להבין שנותרו לי עוד רגעי נשימה.
*
אפילוג
רעש קל שמקורו באזור השבר הסורי אפריקאי עורר אותי לפקוח את עיניי.
אמי עמדה לצידי וביקשה ממני להכניס את רגליי הכואבות לסיר המים שהניחה לידי. אחותי רבקה הורידה את מסכת הפורים מפניה ואמרה לי שהיא תמהה על שאפילו במסכת המכשפה הזאת לא עלה בידה לעורר צחוק מפי. "חבל" אמרה: "רציתי להקל עליך אחי הטוב. הרי מחר פורים!
"אכן חוסר מזל" אמרה הרופאה שיפרה "תאונה שכזאת ודווקא לפני פורים.. אך לא נורא" הוסיפה: "תמיד תזכור את הפורים הזה את היום הזה בחייך שנאלצת להישאר בבית."
מוזר, זה מה שיש לה לאחל לי חשבתי. שתישאר היא. למה אני? בעדינות חתכה בסכין שבידה את התחבושת שעל ידי כדי לעטוף אותה בתחבושת חדשה.
בתמונה שמנגד הסתכל עלי אבי ז"ל במבט אופייני לו לרגע נדמה היה לי שהסיר את המקטרת מפיו והוא אומר לי באותה בדיחות הדעת שאפיינה אותו מאז ימים ימימה:
"זאת רופאה זאת? זה בורג עם אום זה." כך נדמה לי שאמר תקע את המקטרת שוב בפיו וחזר להישאר באותה תנוחה אופיינית לו בתמונה.
* ציטוט מבת מונטסומה של הנרי רידר הגרד
