באחד הערבים שבו קיימתי את מצוות אשרי יושבי ביתך, אני שומע את אשתי קוראת בשמי. אינסטינקטיבית זזתי הצדה מתוך מחשבה שאני מסתיר לה לראות טלוויזיה. בזמן האחרון אני מרגיש בבית כמו אובייקט זר מפני שכל פעם שאני קם היא טוענת שאני מסתיר לה. אבל היא המשיכה וקראה שוב בשמי.
"כמה", אני עונה לה מיידית מתוך הרגל, ביודעי שתמיד כשהיא קוראת בשמי היא רוצה כסף.
"הפעם זה לא כמה" מפתיעה אותי אשתי, "אלא למה: למה שלא תקרא לספר שלך צחוק באינרציה."
לא הבנתי מה היא אמרה, אך בזמן האחרון, מאז שהתחלתי לכתוב בדיחות, היא נוטה כל הזמן לעוץ לי עצות וכבר אין לי כוח להתווכח איתה, על כן עניתי בהמהום סתמי וקיוויתי לשוב לשגרת הצפייה בטלוויזיה.
אבל מסתבר שהפעם אשתי הייתה רצינית. "יקירי", היא אמרה, לחרדתי הרבה. ידעתי שכל פעם שהיא אומרת יקירי, זה מסתכם בדרישה של סכום בן לא פחות משלוש אפסים. היא התחילה לגלגל את רעיון השם המוזר שהעלתה וממש התלהבה. "תאר לעצמך", היא אמרה, "עם שם מסובך שכזה שום קונה בחנות לא יעז להסס לקנות את הספר, שהרי הוא יתבייש להודות שאינו מבין בעצם מה פירוש המילה אינרציה ואז הוא כמובן יקנה את הספר. זו בדיוק הדרך שבה החייטים ב"בגדי המלך החדשים" הצליחו להתעשר!"
"צחוק באינרציה", אמרתי, "זה שם שנשמע לי כמו משהו בסינית".
"שיהיה בסינית – מה טוב!" ענתה אשתי כמעט בצעקה. "הרי בסינית זה נשמע יותר טוב – תאר לעצמך מיליארד סינים צוחקים!"
"צחוק באינרציה", התעקשתי כשראיתי שהפעם לא אצליח להיפטר ממנה בקלות, "זה בכל זאת לא זה..." את המילה צחוק הבנתי, אבל לגבי המילה השנייה הנחתי שזה משהו שמתחרז, אז קיוויתי שאצליח גם הפעם להתחמק מהרעיון שלה באמתלא סתמית.
"בעזרת השם תצליח!" אמרה אשתי מלאת ביטחון.
"נכון", אמרתי, "בסיעתה דשמימא הכל יהיה טוב". קיוויתי שהפעם הישועה באה לי מלמעלה ואוכל לחזור לענייני.
אבל מסתבר שאשתי התכוונה להמשיך בוויכוח. "התכוונתי שבעזרת השם הזה, צחוק באינרציה תצליח", אמרה. "קונה בחנות שמבקש ספר שנקרא צחוק באינרציה כבר מסתכלים עליו אחרת. זה לא איזה פושט שמבקש ספר בדיחות, כדי לקרוא כמה בדיחות בחנות ולברוח. המוכר מיד יבין שמדובר באדם רציני, משכיל, כזה שמתפרנס בכבוד, שלא יעז להריץ את המוכר לחינם. ספר עם שם כזה זה ממש תעודת ביטוח פלוס אחריות!"
מסתבר שהפעם הייתה ממש נעולה על השם הזה. כנראה שלנשים יש מן תכונה כזאת אימהית להינעל על שם של משהו חדש... ייתכן גם שעדיין היא כעסה שלא הסכמתי, בזמנו, לקרוא לילד שנולד לנו בשם שרצתה.
"צחוק באינרציה! עם שם כזה אני מבטיחה לך איש לא יעז להתווכח.". למען האמת היא צדקה, גם אני לא העזתי להתווכח, שמא תגלה אשתי שאני, האמור להיות איש הספר המשכיל, לוקה בחוסר הבנת הנקרא.
"אולי", אמרתי, "אולי את צודקת, המילה צחוק באמת מתאימה לספר, תני לי לחשוב על זה..."
"מה קרה לך, אתה לא חושב שזה מצחיק?"
"ח-ח-ח", צחקתי צחוק משוחרר מידיעה כלשהי. "אין להכחיש שזה מצחיק, אבל אין לצפות מהקורא התמים שיידע בדיוק למה הכוונה..."
"הוא שאמרתי", אמרה אשתי בקול צעקני: "מי שמבין, כמוך, יצחק, ומי שלא מבין, יתבייש להודות בכך ויקנה את הספר גם כן."
"את מזלזלת בקוראים", אמרתי, "זה שהוא קורא, לא מציב את האיש הפשוט, מתחת לרמה של הכותב, נהפוך הוא: היום יש יותר כותבים מאשר קוראים... חוץ מזה, קניית ספר זה לא עניין פשוט, בן אדם חושב פעמיים לפני שהוא מוציא כסף ורק מפני שלא הבין משהו, אין פירוש הדבר שיאות להיפרד מכספו היקר."
"כסף כסף כסף", צעקה אשתי, "הרי פרויד כבר קבע שהאלמנט הדומיננטי אצל האדם הוא האגו שלו! הילד, שהיה מאוהב באימא שלו, רואה במוכרת את האימא הפרוידיאנית שלו, שתמיד רצה להראות לה כמה הוא גדול. חוץ מזה הוא תמיד זוכר את הסטירה שהיא החטיפה לו כשהביא הביתה ציון נכשל בחשבון..." נזכרתי בפתגם של דיוויד אוגילבי שאמר: "הלקוח לא טיפש: הוא אשתך" וחשבתי לעצמי האם הוא התכוון שהבעל הוא הוא הטיפש...
גירדתי בראשי במרץ, "בכל זאת", אמרתי "אינרציה, אינרציה, דומני שיש לזה מילה בעברית..."
"אתה עם העברית שלך!", התפרצה אשתי, "אם אתה מחפש עברית, אז לך תכתוב סיפורי עגנון או א.ב. משהו, אנחנו פה מדברים על הומור, על אמצעי נטו להוציא כסף מהאיש התמים הפוקד את חנות הספרים. הרי נפוליון כבר אמר 'הצבא צועד על קיבתו' וברור שהסופר אינו יכול לכתוב בלא שיזינו אותו, כמה זמן אני עוד אוכל לבשל לך, הרי כוחי הולך ודל. אתה עוד פעם רוצה להביא לי מהמו"ל את צ'ק התמלוגים הקטן שלך?!"
תמיד כשהיא רוצה ממש-ממש לעצבן אותי היא מזכירה לי את "הצ'ק הקטן" שהמו"ל מדי פעם רושם לי כדי לנער אותי מעליו.
"אז מה", אמרתי, "הרי אני לא מת מרעב!"
אשתי הביטה בי במין מבט שכזה, ואני מיד הצטערתי על דבריי. גם כך הטעם של הבישולים שלה מוזרים לאחרונה, מי יודע מה היא עלולה עוד להכניס לשם...
"אני לא עובד לפי שעות", אמרתי, "אני איש יצירתי שעובד לפי הדמיון שלו".
"כל מה שאתה עושה עם הדמיון שלך זה לדמיין שאתה מקבל כסף", אמרה אשתי.
"סופר צריך לכתוב בנחישות, בלי מורא ודאגות חומריות כלשהו", הוספתי בנסותי להציל את כבוד המקצוע שלי.
"שטויות", עמדה אשתי על שלה, "מי שצריך לכתוב בנחישות זה המו"ל, את הצ'ק שלך, כאשר למעשה הוא עושה זאת ביד רועדת ומגמגמת..."
"אז מה אני יכול אם כך לעשות", אמרתי מיואש.
"תעשה לספר שלך קצת פרסומת, תעשה רעש, תכתוב שהספר שלך הוא רב מכר", אמרה.
"אבל זה לא נכון!" התרסתי כנגדה, "הספר שלי מעולם לא היה בשום רשימה של רבי מכר, למעשה הוא נמכר טוב רק בקרב המכרים שלי!"
"אם כך", התפרצה אשתי, "תכתוב שהוא ספר נדיר, כזה שאי אפשר למצוא אותו בכל חנויות הספרים! אולי כשאנשים ישמעו על כך ירוצו לקנות אותו והוא יהפוך גם להיות רב מכר! הרי גם מי שלא מכיר אותך היום, יכול להכיר אותך מחר! כדי למכור צריך לנקוט בכל מני טריקים. קח למשל את השם הנזיר שמכר את הפרארי שלו, גם שם הסופר הבין שלקרוא לספר הראשון שלו הנזיר שמכר את הספר שלו – זה ממש דימיון פרוע! אז בינתיים פשוט תקרא לספר שלך: צחוק באינרציה – ותשאיר את הקורא לתמוה מדוע קראת לו בשם זה, או מדוע הוא בעצם קנה את הספר – לא משנה מדוע – העיקר החוכמה שלאחר המעשה!"
לא ידעתי מה בדיוק ההשכלה של אשתי, אני זוכר שפעם שמעתי אותה מדברת עם חברה על "המורה שלי מהתיכון" אבל לא משהו מעבר לכך. מהיכן היא מכירה מילה מסובכת שכזאת לעזאזל?
"צחוק באינרציה זה בכל זאת שם זר", אמרתי, "מה דעתך שאקרא לספר במקום זה ציונות בלי ציניות ולסיים אותו בגרסה הומוריסטית של שירת התקווה?"
"אתה עם האופטימיות שלך!" צרחה אשתי. "ככה לא תגיע לשום מקום, תראה את כל היוצרים הזוכים בארצנו לפרסים, כולם משמיצים את המדינה, תערוכת ציורים במוזיאון אצלנו שהראתה ישראלים מכוערים זכתה לפרסים בינלאומיים וחשיפה בטלוויזיה! הישראלים הכי הכי חשובים ועטורי פרסים מסתובבים בכל העולם ומשמיצים את ישראל, על מדיניותה האכזרית וחוסר האנושיות שלה. אחר כך קוראים להם הביתה, לתת להם את פרס ישראל..."
לרגע חששתי לשלומה של אשתי שפניה האדימו. היא סבלה מלחץ דם גבוה וחששתי שמא תקבל אירוע מוחי מחאתי. פעם קראתי איזה ספר של חוקר מוח מפורסם שאפילו עשו עליו סרט (יקיצות) שקרא לספרו "האיש שחשב שאשתו היא כובע". בלבי הרהרתי שמא אקרא לספרי בסוף "האיש שחשב שאשתו היא כובע טמבל"... אבל שמרתי מחשבות מרדניות אלה לעצמי ולא העזתי לומר משהו לאשתי. כדי לא להישמע באוזניה מפסידן אמרתי בכל זאת: "אני דווקא אשתדל להשמיץ כמה שיותר בספר שלי, אעשה מכולם צחוק!"
"הה!" אמרה אשתי בביטול. "הצחוק שלך הוא צחוק מהעבודה, אתה לא מסוגל ממש לפגוע חזק ובמדויק, אתה לא יודע לירות כדי להרוג. אתה סתם מדגדג!"
הבטתי בה מהורהר. מרחוק היא דמתה למרלין מונרו, כלומר ככה בטח הייתה נראית מלכת הסקס אילו הייתה נשארת בחיים עד היום, בגיל שבעים ומשהו...
"בכל זאת צחוק באינרציה מצלצל לא טוב", אמרתי.
"לא טוב מצלצל הבנק שמתקשר כל הזמן כדי לומר שאנחנו במינוס. השם הזה פשוט מרשרש מכסף."
אולי פשוט אקרא לספר "צחוק ברוורס", הצעתי מתוך כוונה להפגין ידע. בסתר לבי וקיוויתי שתזכור את הבדיחה על שני הערסים שאחד קנה ב.מ.וו. חדשה וחברו, אחרי שעשה בה סיבוב, החזיר את המכונית עם גיר הרוס. כאשר הלה שאל מה קרה לגיר ענה חברו: "נסעתי בפול גז ואז העברתי להילוך 'R כדי לתת רייס". אבל אשתי לא רצתה לסגת אחורה אלא שאטה קדימה מלאת התלהבות מרעיונותיה. "אני מדברת על אינרציה ואתה הולך אחורה עם הרעיונות שלך!" הבנתי לליבה, היא תמיד חלמה שסוף סוף אחד הספרים שלי יימכר בהיסטריה ונוכל לקנות וילה או לנסוע לחו"ל או משהו. נפשה קצה בתמלוגים שקבלתי מהמו"ל שלי, וראתה בכל עצה שקבלתי ממנו מזימה לנשל אותה מנכסיה. מאז שהתחלתי להוציא ספרי בדיחות, היא איבדה את כל חוש ההומור הנפלא שהיה לה פעם.
"מה דעתך לקרוא לספר פשוט חיים – שם זמני – זה שם שאי אפשר להכחיש אותו וככה יוכל הקורא פשוט לחוות את החיים בלי דאגות של הרגע, כי הוא יבין שהכול זמני וחולף."
"הלו חיים!" קראה אשתי בזעם, "תדליק את האורות שם למעלה בראש שלך! אתה רוצה שהקורא יהיה מאושר? אז מה הוא צריך את הספר שלך בכלל? אתה צריך לגרום לו להרגיש שחסר לו משהו, ואפילו להציג אותו כבור ועם הארץ. קרא לספר שלך צחוק באינרציה ואז הוא ירגיש צורך לקנות אותו. הרי כל תורת הצרכנות שלנו מבוססת על העיקרון לגרום לאדם להרגיש בחוסר ולא באושר. הוא צריך להרגיש שבלי זה אין לו את זה – ולא ההפך!"
זזתי בכסאי בחוסר נחת. אשתי הזכירה לי את קתרינה הגדולה, כששלחה אנשים למות למענה – מפני שחשה שהם אינם מתים עליה. היה חסר לה משהו... אבל אין ספק שהיה משהו בדבריה. כיצד אפשר לגרום לאדם המשוטט להנאתו בקניונים שלנו ונכנס לחנות ספרים בין שוורמה לסושי – לקנות את הספר? כיצד אפשר לגרום לו לא להרגיש מאושר – לשכנע אותו לקנות את הספר ולוותר על המנה הבאה שלו – כיצד אפשר לגרום לו לאבד ככה את התיאבון ואת טעם החיים? אין ספק שלכך דרושים אמצעים פסיכולוגים רבי עוצמה. אולי כדאי לציין בגב הספר "קרא את הספר אחרת אקרע אותך"? אולי להציג תמונה של הסופר כגבר שרירי ומאיים, הקורא לקורא להצטרף אליו – אחרת יראה בו מורד? מחשבות מטורפות השתלטו על מוחי עד שהתעשתתי ותפסתי את מצב רוח "הזעם באינרציה" שדבריה של אשתי הכניסו אותי.
"אתה חייב להבין" אמרה מהורהרת, "גם ניוטון היה נשאר ממציא חולמני, אילולא נפל על ראשו אותו תפוח, שגרם לו לרוץ ולרשום פטנט על הרעיונות שלו והרי הוא גם המציא את האינרציה!"
"נכון", אמרתי, כמו אותו האיש שגילה את אמריקה מאוחר מדי, רק כאשר עלה לארץ ישראל. "בלי אינרציה האנושות הייתה נשארת מאחור, כזן של אוכלי תפוחי עץ גרידא."
"כן" הסכימה אשתי, "תקרא לספר צחוק באינרציה – דרמה."
"מה?!" קפצתי ממקומי כנשוך נחש, "מה פתאום דרמה, הרי מדובר דווקא בקומדיה, משהו מצחיק, ובגלל זה קוראים לספר צחוק ולא בכי!"
"הדבר המצחיק היחיד בקומדיות שלך, הם הצ'קים שאתה מקבל מהמו"ל", התריסה אשתי ונעמדה בפוזה דרמטית קלאסית. ידעתי שאשתי אהבה להציג את עצמה כמי שנפלה קרבן למחסור חומרי, שהוא מנת חלקם של אמנים. היא סיגלה לעצמה מן התנהגות תיאטרלית הירואית, וטענה באזני כל מי שהיה מוכן לשמוע, שדווקא נשות האמנים הדגולים של פעם, הן שסבלו בעיקר מן ההתעסקות חסרת התמורה של בעליהן באמנות טהורה.
"לקרוא לספר דרמה, זה ממש... ממש... מצחיק!" אמרתי אחוז זעם.
”כן", אשתי כבר חיטטה באפה, מה שהצביע שכבר נטשה לגמרי את התחום הפילוסופי רעיוני ועברה לתחום החומרי הטהור. "תקרא לספר שלך סתם צחוק באינרציה ותראה מה יקרה ובעיקר מי יקרא."
עשיתי כדבריה, אחרי הכול אלוהים ברא את האישה כשאדם היה לבד, ואילו אדם הפר את פקודתו, כדי שיהיה מי שייתן לו פקודות ואולי התפוח שנפל על ראשו של ניוטון היה באמת תפוח גן העדן הפיננסי או משהו כזה – הקורא הנבון כבר יבין בעצמו...
