זה האבא שלי

כבר לא עם תחתונים וגופייה קרועה על השטיח בישיבה מזרחית... חדר ירוק, ירוק מדי חלק אמרו לי. מה לעשות, כל כך אהבתי את הצבע. אפילו בתור ילד אמרו לי שהחדרים בבתי החולים ירוקים כי הצבע הירוק הוא מרגיע. מביא, במידה מסויימת, שלווה. ככה רציתי שהחדר שלי ייראה, אז ישר כשאבא שאל אותי מה אני מעדיף – כחול, אדום או ירוק, אני ככה ישר אמרתי בלי לחשוב – אבאלה, אני רוצה ירוק. ירוק.

הרבה מים זרמו בנהר חיינו של אבאלה ושלי מאז הבחירה ההיא, בין כחול לאדום לירוק. היום אני כבר במקום אחר, והבית נראה רחוק ממני. היו רגעים הרגשתי כמו עליסה בארץ הפלאות. ככל שתמשיכי לרוץ עליסה, כך יתרחק ממך ביתך. ככל שתאיצי, הוא יתרחק מהר יותר.

מה קרה לנו, אבא. היום, החדר שבדירתי התל אביבית, הוא בצבע אדום. צבע של מלחמה, האדום הזה. האם כך הם חיינו? מתחלקים לתקופות שונות, לצבעים שונים? הרי כך הייתה הילדות שלי לצידך – ירוקה, שלווה, רגועה. היית גיבור הילדות שלי אבא. היית המקור של כל הבטחון שלי, אבא. לאן הלכה התקופה הירוקה, תקופה של צנוברים בטכניון. תקופה של טיולים בהר הכרמל, והביקור בחי בר. תקופה של ללכת לקולנוע, ככה – רק אני ואתה. ראש בראש. אני ואתה. אנחנו.

האם עכשיו התקופה האדומה שלנו? זמנים של מלחמה, של ריב. זמנים של כעס ותסכול, של פער בלתי אפשרי, פער בלתי ניתן לגישור.

אני רוצה למצוא את הגשר. את התקופה הכחולה. אני רוצה למצוא את השמיים. מן השמיים אוכל לראות את הארץ. אוכל להעריך היכן אני והיכן אתה. נוכל ככה, אבא – לאמוד, לאמוד – איפה נוכל להיפגש. אני ואתה, ראש בראש, כמו תמיד. בין השמיים ובין הארץ. מוצאים את עמק השווה.

ואז נהיה שנינו מאושרים, אבא. אמנם לא עוד נאסוף צנוברים יחד בבוקר שבת חורפי. אמנם לא עוד תאחוז בידי בדרך ליום הראשון בכיתה א'. ואפילו לא נמצא את דרכנו לחי בר הישן שבכרמל. מקומות אלו נצורים בימי עברנו הירוקים. נצורים בליבנו, עד תום חיינו. אך נוכל עוד להנות ולהפיק. נוכל עוד למצוא את השווה שבינינו ולדעת שמחה אמיתית.

אהבנו ונאהב.

לעד.

אהבה של בן לאביו.

אהבה של אב לבנו.

אתה אלוף אבא, אתה מספר אחד. תמיד היית. תמיד תהיה.