הדרכון - חלק ב
השעה היתה שש בבוקר, הטיסה אמורה להמריא בשעה תשע ושלושים.
"מה עושים?" שאלתי את הפקיד בדלפק הדרכונים.
"תרדו קומה למטה, שם נמצא משרד הפנים, אולי הם יכולים להנפיק לכם דרכון" אמר הפקיד תוך שהוא מעלעל ביתר הדרכונים ובודק את תקינותם.
"תישארו כאן" אמרתי לבנות. אבו סעיד ואנוכי רצנו מהר וירדו קומה אחת היישר למשרד הפנים.
"סליחה, אנחנו זקוקים לעזרתך באופן דחוף" פניתי לפקידה השמנמנה שישבה וקראה ספר או פתרה תשבץ כל שהוא.
"מה הבעיה?" שאלה מתוך שעמום.
הסברנו לנו ארוכות על המשלחת, ועל חשיבותה הלאומית, ועל שאבד לנו דרכון
"בבקשה ממך, תנפיקי לנו דרכון חדש" אמרתי, כנראה שהייתי נאיבי.
"סליחה, אנחנו מנפיקים כאן דרכונים רק לגופות?"
"מה גופות?", הרגשתי שאני מתפוצץ.
" אנחנו מנפיקים רק לאנשים שנפטרו" אמרה בשלוות נפש .
"אז מה עושים?" אמרתי כשההיסטריה החלה להשתלט עלי.
בדמיוני ראיתי את גודל המשבר הדיפלומטי שיכול להיווצר מכך אם נגיע ללא תלמידה אחת"
"תיסעו עכשיו לנצרת עילית, שם במשרד הפנים יכולים להנפיק לכם דרכון חדש"
ניסיתי להסביר לה שהטיסה בתשע ושלושים, ושאין שום סיכוי שבעולם שנגיע עכשיו לנצרת עילית, ושנחזור עם דרכון חדש עד תשע עשרים וחמש.
"אבל התלמידה והמורה המלווה יוכלו לטוס בטיסה הבאה" אמרה הפקידה .
"מתי הטיסה הבאה?" שאלתי.
"ביום רביעי" ענתה הפקידה.
"אנחנו אמורים לחזור ביום שישי, אין טעם להגיע לקראת סיום הפרויקט".
"מצטערת שאני לא יכולה לעזור לכם" אמרה וחזרה לפתור תשבץ כנראה.
"אבו סעיד, תגיד לי, איפה היו הדרכונים?" הסתכלתי על אבו סעיד שנראה מכונס בתוך עצמו.
" בתיק כמובן" ענה .
"רגע, כשאספנו את מרים בתחנה בכרמיאל, פתחת את התיק?" שאלתי בהתרגשות.
"כן, כדי להוציא סיגריה"
"אולי אז נפל הדרכון, והוא נמצא שם זרוק בתחנה?" אמרתי תוך כדי שהתחלנו לרוץ חזרה לבנות שהמתינו לנו ליד הדלפק לבדיקת הדרכונים.
"מרים, תתקשרי בבקשה לאביך, תגידי לו לרדת לתחנה לבדוק אם נמצא שם דרכון זרוק?". נתתי למרים את הטלפון שלי שקיבלתי מביה"ס. הלב שלי פעם בחוזקה, גם הבנות שמו לב לכך, וניכר כי גם הם נכנסו ללחץ.
במקביל אבו סעיד צלצל לבנו עבד, וביקש ממנו להגיע בדחיפות לתחנת האוטובוס שליד הקניון החדש.
"אבא, אתה יכול לרדת לתחנה, ולבדוק אם יש דרכון זרוק שם ליד הספסל"
שמעתי את מרים פונה לאביה.
חמש הדקות הבאות נראו כמו נצח, ואז צלצל הטלפון שלי שמרים החזיקה.
"כן, מצאתי את הדרכון", אמר אביה של מרים. ביקשתי ממרים בחזרה את הטלפון.
"תודה, עוד כמה דקות יגיע אליך צעיר ערבי ממג'דל כרום, תשאל אותו אם קוראים לו עבד. אם כן, תתן לו את הדרכון, תודה על העזרה שלך". אמרתי לאביה של מרים.
השעה היתה כבר שש עשרים וחמש דקות.
חיכינו לטלפון מעבד בנו של אבו סעיד. לא ידעתי על מה לחשוב, הייתי פקעת עצבים אך כמובן שתקתי. ראיתי בעיני רוחי את אבו סעיד חוזר לכפר עם התלמידה שדרכונה חסר, ומנסה להסביר מה קרה להם. איך יקבלו את זה בכפר? הוא יהפוך ללעג ולקלס בעיני התושבים. ומה יגידו הגרמנים? הם השקיעו הון תועפות בפרויקט הזה.
איך אנחנו ניראה בעיניהם כשיראו שרק אני מגיע עם התלמידות מבית הספר שלי, והתלמידות מבית הספר הערבי מגיעות בהרכב חסר, וללא מורה מלווה? האם משרד החינוך יאשר בכלל שנטוס במצב הזה?
הטלפון של אבו סעיד צלצל , בנו עבד היה על הקו.
"הדרכון אצלו, הוא נוסע עכשיו ישר לשדה התעופה" אמר לי אבו סעיד אחרי שדיבר עם בנו.
"עכשיו השעה רבע לשבע, אתה חושב שהוא יספיק להגיע?" שאלתי את אבו סעיד.
"כן, אני בטוח" אמר, אך ניכר כי היה מתוח מאד.
"בנות, אנחנו ניכנס עכשיו, אבו סעיד ומאהה יחכו כאן בחוץ עד שעבד בנו של אבו סעיד יגיע עם הדרכון. תסתובבו בדיוטי פרי, תזכרו לחכות לי בכניסה C בשעה שמונה וחצי".
התלמידות ואנוכי נכנסנו לשדה התעופה, במתחם הדיוטי פרי נתתי להן להסתובב,
ואני התיישבתי ליד שולחן קטן. הייתי מאד לחוץ, לא יכולתי לשתות או לאכול דבר. הייתי כמו קפיץ דרוך.
השעה היתה שבע ועשר דקות.
צלצלתי לאבו סעיד.
"מה קורה. איפה הוא?"
"הוא כבר הגיע ליוקנעם"
"טוב, שייסע בזהירות" אמרתי וקמתי ממקומי, התחלתי ללכת לכל מיני כיוונים במתחם. כמובן שהדיוטי פרי לא עניין אותי. רק דבר אחד, הדרכון, יגיע או לא יגיע?
השעה היתה שבע וארבעים. שוב צלצלתי לאבו סעיד.
" איפה הוא עכשיו? שאלתי בנימה של ייאוש.
"הוא חבר לנהג מונית מנתניה ונתן לו את הדרכון."
"למה? שאלתי. התחושה שלי היתה כשל אחד הטובע במים עמוקים.
"הוא הבין שבגלל שהוא ערבי יעכבו אותו בכניסה לשדה התעופה, וכך ילך לאיבוד זמן יקר מאד. את נהגי המוניות לא בודקים, ולכן הוא נתן לו את הדרכון"
"רעיון מבריק, כל הכבוד אבו סעיד." אמרתי בהתרגשות.
השעה היתה שמונה ועשרים
שוב צלצלתי לאבו סעיד.
"מה קורה?" שאלתי אותו כשאני מרגיש שעוד מעט אני מקבל התקף לב.
"הנהג מונית צריך להגיע", זה מה שענה לי אבו סעיד, והדבר העלה אצלי עוד יותר את מפלס החרדה.
בשמונה ושלושים נפגשתי עם תשע הבנות בכניסה C ויחד כקבוצה לאחר בדיקת כרטיסי הטיסה ע"י דיילות גרמניות נכנסנו למטוס. התיישבנו ושתקנו. אני קיבלתי בהכנעה את זה שאבו סעיד ומאהה לא יספיקו לעלות לטיסה, ומה שיהיה יהיה.
השעה הייתה תשע ועשרים, עצמתי עיניים, רציתי לברוח מעצמי. אני אמרתי לאבו סעיד לאסוף את כל הדרכונים, איזה חוסר אחריות מצדו. אבל אני האשמתי את עצמי שלא בדקנו עוד בכרמיאל שם בתחנה שכל הדרכונים נמצאים.
לפתע אני מרגיש תפיחה על הכתף. פקחתי עיניים, וראיתי את אבו- סעיד מחייך. השעה היתה תשע עשרים ושבע .
"הוא הספיק להגיע ונתן לי את הדרכון, ואז עלינו על הטיסה, רק המזוודה של מאהה תגיע מחר. קמתי ממקומי וחיבקתי את אבו סעיד, הסתובבתי לאחור וספרתי את התלמידות . כל עשר הבנות היו במטוס ישובות במקומן.
"בוא שב , היה לך רעיון מבריק עם הנהג מונית כל הכבוד" אמרתי באנחת רווחה.
הבטתי מחלון המטוס, הארץ הלכה והתרחקה וגרמניה הלכה והתקרבה.
עצמתי שוב את עיניי כשאנחת רווחה עצומה יוצאת מראותיי.
