סיפורים

באחד מן הבקרים של אחד מן הימים- דומני שעברו מאז ועד היום כעשר שנים- פסעתי באחד הרחובות הנידחים של הכרך הגדול. צעדתי על המדרכות הצרות בעלות המרצפות השבורות, בדרך העקלקלה המובילה מביתי ללשכת התעסוקה העירונית.

יום עגום לי הוא יום המסע אל הלישכה. יום כזה קורה כפעם עד פעמיים בחודש. יום של מפגש חברתי בתוך ערפילים של חלכאים ונידכאים. ביום שכזה לא רציתי לפגוש בדרכי באף אחד מידידי ומכרי. מצונף הלכתי ובחופזה ועיניי נעוצות בתוך המיסגרות של המרצפות האפורות.

יום סגרירי ולא ברור היה אותו היום. פרצי רוח פתאומיים היכו בי מכל העברים ודחפו אותי לפינות ולקרנות הרחוב. ניסיתי לצפות צעד אחד מראש, להגן על עצמי מהבלתי ניתן לחיזוי. צימצמתי את שמורות עיני ולשבר שנייה ריכזתי את מבטי קדימה. ושוב לאדמה ועוד כמה צעדים קדימה. כך התקדמתי לעבר היעד.

יום מוזר- ציינתי לעצמי- אתמול שרב והיום...

עצרתי ליד תמרור דרכים. אחזתי בברזל הקר וייצבתי את עמידתי. הבטתי סביבי ובסקרנות למעלה, למעלה משדרת העצים הסוערים, מעבר לקדרות הבתים המתקלפים, השמיים רחשו פעילות. קשה היה לצפות מה עומד להתרחש. מערבולות של עננים שחורים וכבדים זרמו לכל הכיוונים. והשמש הלבנה עוקבת אחריהם, מתמקדת על עורם, מנקבת אש קרה, חורצת אותם לאורכם ולרוחבם, מתיכה את בשרם המבעבע והזולג מטה כמחטים בוהקים ובוכים.

צווארי כאב. נקודות, קווים וכתמים שחורים החלו לרצד בשמיים שלי. הנחתי לראשי להישמט, להיסגר ולהירגע.

כשפקחתי את עיניי השלווה עדיין לא חזרה. הסערה משכה אותי לעבר האדמה. התנועה על פני הקרקע אף היא היתה נחרצת. סיחרורים מקומיים של עלים לחים המתייבשים במהירות והאוספים תאוצה. פיסות נייר וקרעי ניילון שהתערבלו במעופם סביב מוקד כלשהו וסביב עצמם. תנועתם מקרטעת- ספק מעוף אקטיבי, ספק דילוג פסיבי- היתה כה מורכבת, כה מושכת את העיין, עד שכמעט מעדתי וכרעתי. הייתי במרכזה של התרחשות מקומית נפלאה.

אחזתי בחוזקה בעמוד, עצמתי את עיניי והקאתי.

תגובות