קוראים לי אלונה

נולדתי עם תווית!
עם תווית, מחוברת היטב, שהורי הדביקו לי מיד עם יציאתי
לאוויר העולם. במחשבה שנייה אני מתקנת שאת גיבוש ההחלטה
וחריצת הגורל הם קבעו וקיבעו עוד טרם לידתי. ואולי נכון
יותר לומר שמי שאשם בכל זה הוא סבא אלון ואולי ליתר דיוק
הוריו שיפרה וזלמן ירחמלביץ, עליהם השלום, שהדביקו לו שם
זה על שם צלילו של העץ הזה ,שחבל על הרגע שנברא.
ודאי ניחשתם, קוראים לי בשם אלונה. השם הגרוע ביותר
שיכולתי להעלות בדעתי שיקרא לאישה..
אלונה, על שם סבא אלון, כך קבעו. למען לא יימח שמו לעד.
כך החליטו. על הגב שלי חרצו דיני. הגב הבתולי, עוד טרם
נולד! עוד טרם ספג מכה כל שהיא מידו הקשה של אבא.
מי שהרוויח מכל התחכום המטופש הזה הוא סבא אלון שזכה
לעוד מספר שנים של קיום טרם מסר נשמתו על "קידוש השם."
"אלוני.. אלוניקה.. אלוניושקה.." כך היה נושף לאפי את
ריח זיקנתו ומרקידני על בירכיו ברוכות העצם. ואני, מתה
לקבור את שמי מתחת לסירחון העולה מתחת לישבנו המאופק
ומקללת בלבי את שתי הדמויות המביטות עלי במעין חיוך
לעגני מתוך התמונות המונחות זו ליד זו על המזנון שממול.
נו מה אתם רוצים? שיפרה וזלמן! שלא יקראו לבן שלהם
ברוש, זית או אלון?

כשהציגה אותי אמי לפני הגננת בנימינה שהיה לה דבלול עם
פלומת שערות שחורות על סנטר הרגשתי כיצד לבי מתכווץ
בתוכי מבושה.
"אלונה!" אמרה אמי בגאווה.
"שם של בוגרת" אמרה בנימינה ברוב טיפשותה. "חזקה
כאלון!" הוסיפה לבחוש כך בלבי, ובשטף דיבורה הרימה בחוד
ציפורניה סנטרי והוסיפה: "את יודעת איך קוראים לפריו של
האלון, ילדתי?"
"יש לך בלוטה על הסנטר!" ציינתי ברוב כעסי ומיד ננזפתי
אגב סטירה מצלצלת על ידי אמי.
זו היתה המכה הראשונה שקיבלתי בגלל השם המגעיל שלי.

לאחר מכן באו עוד מכות וחבטות בשל התכתשויות והתחבטויות
עם ילדי הגן ובית הספר.
"בלוטי" היה כינויי הנפוץ ו "אלוני" כינו ניחומים
רזרבי. מי זכר בכלל את השם אלונה שבינינו בכל זאת הייתי
מעדיפה אותו על פני הכינויים הזכריים המעצבנים האלו.

אך בכך לא תמו ייסורי. ככל שגדלתי בשנים התבסס השם
"בלוטי" והיה שגור יותר ויותר בפי הילדים. לא הייתי יפה
במיוחד אך ללא ספק גבוהה ומפותחת יותר מכל בנות הכיתה.
הם הבנים נוהגים היו לקרוא אחרי בכינוי המעליב הזה וברוב
חוצפתם היו מצמידים אותי לקיר וחולבים את שדי בידיהם
הגסות המכאיבות.
"בלוטי חכי רגע!" היו קוראים אחרי בהפסקה. לוכדים אותי
בידיהם ונדחפים בתור לחליבה. ואני בגבי אל הקיר הייתי
בוכה וכואבת את ההשפלה, והם בשלהם..
במבט לאחור נדמה לי שהיתה ברעה זו משום הטבה עמי שכן
בכך, גילתי באופן ברור את נשיותי. את העוצמה העצורה
באבריי הנשיים ואת השליטה והכח שאני יכולה להפיק מהם. הן
כלפי בנות מיני והן כלפי המין השני.

את נשיותי גיליתי לדעתי, אולי בצורה לא מודעת, עוד
בהיותי רכה בשנים. והיה זה דווקא הראי, חברי הטוב ביותר
באותם הזמנים, שעזר לי לגלות את עצמי.

נדמה לי שלא אחטא בלשוני אם אומר לכם שלא היה נברא ראי
לעולם אם לא היתה קודמת לו האשה. שאין לך ראי בלא אשה
ואין לך אשה בלא ראי.
אני זוכרת עצמי עוד בימי טוהר ימי ילדות רכים רצה לראי
בעת בכיי כדי לראות איך אני נראית כבוכה. לעיתים הייתי
מתקנת את עווית הבכי מתבוננת שוקלת ומסכמת עם עצמי:
עווית בכי זו טובה יותר מזו, עווית זו מעוררת רחמים,
ועווית זו מפחידה. לעיתים הייתי מתענגת על בכיי ואומרת
לעצמי זה הבכי היפה ביותר בעולם, ואני הילדה הבוכה
המתוקה ביותר בעולם..

פעם ראיתי את אבי מביט בי ממקומו בסלון בשל חריץ בדלת
שנפתחה מעצמה. מיד פרצתי בצחוק מעושה כדי לחפות על
גינוני הבכי שהפגנתי בלא יודעין נגד עיניו. אבי השם עצמו
כאילו לא ראה דבר, ואלו אני נושאת את הספק הזה בלבי עד
היום.

בימים אחרים הייתי מתאמנת במשיכת אודם על שפתי, כמעשה
אמי, שהיתה אותה עת מוציאה את כל דברי הלעז שצברה כנגד
אבי אל אוזנייה הגדולות של ברוניה השכנה.
אף במלאכת האיפור לא הייתי בוחלת משיכת עפעף בצבע, פידור
לחיים, סומק. מזלי שמעולם לא נתפסתי בקלקלתי.
רציתי להיות אשה! והשם אלונה טרם הרבה ,למרבה הפלא, כדי
שאפרוץ את מעגל הגיל הכרונולוגי כדי להגיע לבגרות נשית
מוקדמת.

עיתים הייתי נוגעת בשדי שצימחו מתבוננת בהם בראי ומתענגת
בנועם כח המשיכה שניחנתי בזכותן על פני חברותי בנות
גילי. כבר חדלתי מזמן לבכות, ראיתי את החיוב שבדבר. את
שובל הבנים הנמשכים אחרי ככלבים מיוחמים. את היכולת
לסלקם ממני בהינף מבט ואת היכולת לתעתע בהם ולעשות בהם
כרצוני. אני הגאה אני המלכה אני המושלת בכל! איזו הרגשה
נהדרת הייתה לי. אני יכולה לתת ואני יכולה לקחת הכל לפי
רצוני.
לא הייתי יפה במיוחד אך היו לי שדיים! ידעתי איך לבכות.
ידעתי איך לחייך. ידעתי איך לעפעף בעיניי ולהמיס לבבות
בנים לוהטים.

כן,אני יכולה היום לסובב חצאית שחורה הדוקה על בטן, על
נעל עקב גבוה חד, כדי לסובב ראשו של זכר. וגופי זקוף
ושדי מלאות מורמות כהלכה, מריחות טוב, וצווארי נושא
בגאווה את הפנים היפות ביותר בעולם. ומי יעז לומר אחרת!

לא פעם אמרו לי חברות שאני יכולה לשנות את שמי. לקרוא
לעצמי יפית או עינת. שמות שאהבתי. אך לא! לתימהוני הרב
כבר אהבתי את שמי. והכינויים שנשכחו לא הזיזו בי דבר.
גיליתי את כוחי. את האפשרויות המגוונות ללכוד להשפיל
לתעתע ולהחניף. גיליתי את כוחה המאגי של הנשיות.

"אלונה!" היו אומרים לי לא פעם הנערים: "איזה שם יפה.
מיוחד!"
ואני הייתי חושבת איזה שקר איזה זיוף. מה הם לא יעשו כדי
להשביע את רעבונם המיני. אפילו שקורינשפינשטיכא של
ביאליק יהיה בעיניהם שם יפה ומיוחד במינו. איזו צביעות
הנובעת בשל כוחה של המשיכה.


אתמול בעוברי ברחוב פגשתי באישה אחת בשנות הששים לערך
והיא גוצה נמוכה ושערותיה כשערות האדם הקדמון ארוכות
מפוזרות ברישול על ראשה, גבותיה לא מרוטות וחזה נפול. לא
היתה טבעת לידה. היא שוחחה עם מגושמת מגובנת אחת מוזנחת
כמותה שהלכה לצדה וסל קניות אפור בידה.
"יואלה" אמרה הגוצה. את חושבת שהשם הוא זה שהמר חיינו
והשאיר אותנו רווקות עד היום?
"אפשר אהרונה" ענתה גבוהת הקומה.

"סילחו לי" חשבתי כך לומר "יש לי בעל מקסים מקצוע מעולה
שלושה ילדים מקסימים חיים מאושרים וקוראים לי אלונה." אך
במקום זאת זקפתי קומתי על עקבי השחורים הבלטתי חזי ,
הנפתי שערותיי הארוכות החלקות והעברתי נשיותי מול צורתן
המוזנחת.