מישהו יושב שם בצד, בקצה של השולחן כמו מזלג שמונח על קצה הצלחת . מביט בי שוכח את עצמו , מתרכז בשמלה שאני לובשת , פיו כמעט פעור והוא בעיניו הירוקות מביט רוצה לדעת אם היום אני לובשת חזייה או לא?
אני עם משקפי הראייה שלי , מעיזה הפעם להוציא אותם מתוך הקופסא הלבנה שמאיימת להשחיר כבר , לא ברור אם מהאבק או מסתם סרחון של הזנחה.
אני מתרוממת אני רואה את הבחורה נכנסת מאותה דלת חשמלית לבנה שמתקלפת לה במרוצת השנים, אני יודעת שהוא איתה – "אני חייבת שהוא יסתכל עליי גם הפעם, גם בהזדמנות זו...הפעם עם משקפיים..קצת אותי. קצת אחרת ממה שהוא רגיל..." אני לוחשת לעצמי ואז צורחת שוב...
"מה את עושה הבחור בכלל לא מעוניין בך ...? למה את משליכה את עצמך עליו כמו דלי מים באמצע החורף?" אבל אותי זה לא מעניין ואני מרימה את עצמי מהכיסא , אוחזת בספר של גנדהי שכבר אני מגיעה לסיומו וחוצה אותם. את שניהם. לרגע היא נתנה בי מבט של .."אני יודעת שאת מציקה לו הוא סיפר לי הכל.." אני מביטה בה , מביטה בו...
פאקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק הבחור עשה קרחת!!!!
הוא הצליח לגרום לי להיות יותר המומה מההופעה שלו בעודי רוצה שהוא יהיה מופתע מהשינוי שלי, המשקפי ראייה החדשות ישנות שלי שהוא זה עתה מביט בהם נראה בסתמיות משוועת אבל הוא עדיין מביט בי. קר כמו בשר קפוא.
הוא עובר אני חולפת , שיט הוא ניצח אותי הוא גרם לי מה שבעצם אני רציתי מלכתחילה.
שיגיב, שהגבות שלו יקפצו למעלה, שהפה הקטן שלו יפתח קמעה שהוא יהיה בטוח שהוא לא מזהה את הבחורה הזו. אותי.
אני יורדת במסדרון שלא בדיוק מובנת לי העשייה שבו, כולו מרושל, מכוסה בשטיח אפור עבה, בשיפוע דרסטי, אני רוצה להסיט את מבטי אליו שוב, לראות לאן הוא הולך.
אני מביטה בשעון , אבני הקריסטל נוצצים ממנו כמה שאפשר מסיטים את הרעיון שלי לראות מה השעה אכן..(נראה לי שזה היה הרעיון של המעצב.. לשכוח מהשעה, להתרכז בקריסטלים)ואני בכל זאת ממצמצת פעמיים וחוזרת לשעה...
12:05 השעה של חדר האוכל שנפתח, לא יכולתי להתאפק הייתי חייבת להסתובב נותנת לו לחלוף על פניי רוצה לדעת לאן פניו מועדות.
הוא מתיישב על השולחן שישבתי בו. יושב שם מחכה איתה, עם הבחורה שיודעת את מה שהיא לא צריכה לדעת, שאני מציקה לו, שאני מציפה אותו במיילים, שאני רוצה אותו והוא לא מעוניין בי, אותי זה לא מעניין מה היא חושבת ומה העיניים עם העיגולים השחורים שמציפים חצי מהפנים שלה שמעידות על חוסר שינה או סתם גלגול של כלבת ים או משהו כזה אומרות.
המבט שלי תקוע בהם נראה נצח.
היא ראתה אותי מביטה .
נובחת עליי במבטה שלה אומרת לי "תפסיקי"
אני מרגישה נעלבת אך תוקעת מבט כועס להראות שגם הפרצוף הנחמד שלי יכול להראות נוכחות אכזרית לפעמים.
אני נזכרת ברגע שהוא קרא את מה שכתבתי אני חוזרת על השורה במוח שלי מתוך הכתוב "יש לי חולשה לגברים קירחים... חולשה שרק הגוף שלי יכול להעיד עד כמה היא מחלה בפניי עצמה.."
לא לא יכול להיות, זה לא נעשה בגללי.
הבחור באמת שלא מתייחס אליי.
אני נכנסת לקו ייצור , מחפשת משם את החומד שלי, הבחורה הדו מינית שלי שרוצה כ"כ לפשק את רגליי בלי בושה ולתקוע את הלשון שלה שם עד שהשכנים ישמעו , והציפורים ינוסו למקום אחר, אף על פי שזו לא העונה שלהם עדיין...
אני נכנסת כל החבריה מביטים בי ואני מציבה לי את המטרה , מסמנת אותה באדום, מביטה רק בה במבט של בת מזל שור שלה, זה מבט כזה, מבט של .."בואי חתיכת זונה, בואי אליי ערומה , תני לי להכאיב לך כאן ועכשיו.." ואני באה אליה ענוגה ומפוחדת, במן צליעה לא מובנת , מבליטה את הטוסיק, מיישרת גב בקיצוניות מבליטה חזה כמו טווס, וניגשת אליה, השאר מביטים בי ואני על המסלול הולכת "שידיינו כולם אני הולכת לבחורה שלי שחושבת שאני הכי סקסית יותר מכל איבר זקור וכואב פה.."
אני ניגשת אליה עד אובדן נשימה, מביטה בשפתיה יש לה שפתיים מדהימות, נראות רכות, נראות זועפות, שרלטניות כאלה , מחייכות אליי ופיה הקטן נפתח וידיה לופתות את מותניי.."תיזהרי לך ילדה....אני אזיין אותך "
"אני אזיין אותך חזרה.." אני עונה לה מלטפת את החזה הענק שלה שחבוי בתוך חולצה צהובה , צורח החוצה מתוך הגוף הכמעט גברי שלה,היא מסיתה את הידיים שלה ממני...,
"שש..... מותק יש פה אנשים..."
"לא מעניין אותי (שוב) תשתקי כבר, נשבר לי הזין ממך את והאנשים שלך..."
אנחנו הולכות , אני מביטה בה, היא מחייכת, אני מסתתרת מאחוריי משקפי הארמני שלי כאילו יצאתי הרגע לזירת הפפארצ`י, הפעם אני הולכת לאכול, מייחלת לראות אותו שם... את הבן זונה הקירח עכשיו..
הוא ניצח בהפתעת היום.
הוא לא הגיב למשקפיים.
אני לא הגבתי לקרחת שלו, רק במבט הקפוא הזה שלו צורח לי גם הוא ..."תזדייני ממני, עשית פאדיחה אחת איתי...."
אני אוכלת , ולרגע שוכחת מהכל יוצאת מחוץ לכותלי החדר האוכל הומה האנשים הזה ורצה לצוד אותו שוב.
ואז מביטה החוצה אין אף אחד שם...אפילו לא היא הדו מינית המזדנבת שלי(לפעמים אני בטוחה שהיא יותר לסבית)
לא הוא , הקירח החדש שלי, שאני חושבת על למה לעזאזל הוא הוריד את הבלורית הצהובה ויפה הזו שלו...?
מביטה החוצה שוב, אני עם השמלה הירוקה המזעזעת שלי, מחפשת את כולם, המקום ריק.
כל המקום שומם. אני שם עומדת לבד והשעה עוד לא וחצי.
מה אכלתי?
אני לא זוכרת .
אני חושבת עליו, הספר נעלם נשמט מידיי אני לא יודעת איפה הוא , אני לא זוכרת כלום.
אני מביטה אחורה, אני רואה רק את הדלת השקופה עם הלוגו החדש.
מביטה בטלפון רואה את המספר של החברה שלי אומרת לי ..."ילדה הגיע הזמן... הוא הגיע."
אני מחייגת אליה , משיבון עונה לי.."היי הגעתם אליי.. אני בשלוחה.." אני מנתקת.
הרוח מסיטה את השמלה שלי ואני בציניות גמורה חושבת שאני כרגע נמצאת בבדיחה ואולי באמת המספר שלי גדל..
איפה כולם?
הבחור הקירח שלי נעלם, הדו מינית שלי התאדתה פתאום, ואני לבד.
אני והנוקיה.
עומדת שם, מנסה להבין.
האם זה עוד חלום? עוד פנטזיה שיצרתי לעצמי? חולמת אותו שוב, כמו שאני רוצה ? כמו שאני אוהבת?
אני מרגישה ידיים אוחזות בי מאחורה , מרימות אט את השמלה הירוקה שלי, מחוץ לדלת השקופה עם הלוגו החדש, אני רוצה להסתובב אבל לא מעיזה, רוצה לחשוב שזה הוא , מתחרט...
אני פולטת אנחה קטנה כזו שרק אני שומעת....
ואז מעיזה להסתובב.
אין אף אחד גם שם. יכולתי להישבע שזה הרגע הרגשתי את השמלה שלי מתרוממת קצת את הידיים האלה נוגעות בי, אני מביטה לקרקע, מביטה עליה על השמלה שלי, עדיין משתפלת עד הרצפה והרוח שוב מסיטה אותה, באמצע אוגוסט המטורף...
אני מביטה בשעון, הקריסטלים שוב מסנוורים אותי , השעה 6:45 בבוקר...
אני לא רוצה להאמין. לא חולמת הכל שוב. זה היה אמיתי. זה היה שם!!!
אני מביטה שוב בשעון, מדליקה את האור בחדר, עדיין אותה שעה, ואני מקופלת כמו עובר ברחם אימו, עם השמלה הירוקה, ומשקפי הג`וצי שמוטים על השולחן מעץ שלי , מתה לסיגריה עדיין מרגישה את מיצי העיכול של השניצל מחדר האוכל, רגע הסיגריה הגיע לא?
עדיין בין פנטזיה לאמת...
מתרוממת, מוציאה וינסטון לייט, ושותקת.
מפחדת לנבור מדוע אני עם השמלה הירוקה, מפנטזת על הדו מינית מקו הייצור עורגת בי כמו תמיד, ובבחור שלי מלווה עם הבחורה עם העיגולים השחורים מבקש עוד הזדמנות מתרשם ממני שוב פעם, נותן עוד הזדמנות לעקשנות שלי...
