שבע שנים - חלק 1

רוח עזה התאמצה לפתוח את חלונות כדי בפנים להקפיא את כולם. כאשר היא לא הצליחה, התחילה לשאוג בחוסר אונים. באותו זמן גשם, האח הצעיר של הרוח, המטיר מים קרים על הזכוכית, מנסה להקפיא אותה או אולי לצפות בקרח או לפחות לשבור את החלון.

אבל בחדר היה חמים ונעים. ישבתי בכורסה נוחה, שותה בירה עם גדי, מדברים על כדורגל, עבודה, מזג האוויר. הוא סיפר לי על המשפחה שלו, ההורים והילדים.

מאוחר יותר, אני לא זוכר מאיזו סיבה, גדי אמר לי שיש לו פחד מכבישים. לא יכולתי להבין איך זה יכול להיות – הרי הוא עבד כנהג משאית.

"תשמע סיפור.” הוא נעצר לרגע כאילו נזכר במשהו, הניח אצבע מכופפת בחריץ בין שפתיו, כאילו עדיין מתלבט האם לשמור סוד או לא. אחרי שנייה הוא הסיט אותה והמשיך לדבר:

"בתל אביב גרה פעם בחורה בשם דליה. והיה לה חבר. הוא אהב אותה מאוד וגם היא אותו, אבל לקח לה שלוש שנים כדי להיות בטוחה שהיא באמת רוצה להינשא לו. ואז, כאשר דליה הגיעה למסקנה הזו, היא כבר לא רצתה לחכות עוד – הם החליטו להתחתן כעבור חודשיים.

יום אחד, היה זה באמצע אוקטובר, הם קבעו להיפגש על יד העירייה ומשם ללכת ולהזמין אולם לחתונה.

החבר של דליה הגיע למקום המפגש מוקדם והמתין לה בסבלנות. היא איחרה לא במעט, אבל הוא היה רגיל לזה ולא היה מודאג. לבסוף, הוא ראה אותה בצד השני של הכביש ונופף ביד. היא השיבה לו בצורה דומה, ואז הוא ענה לה, ואחר כך היא התחילה לקפוץ ולנופף בשתי הידיים. שניהם צחקו, מאושרים לראות אחת את השני.

היא התחילה לחצות את הכביש, אך עצרה באי תנועה באמצע הדרך כי בצד השני עדיין נסעו מכוניות. כאשר הכביש התפנה מרכבים, למרות שרמזור להולכי רגל היה עדיין אדום, היא החלה להתקדם. לפתע, מאחורי פינה הגיחה מכונית ספורט צהובה ונסעה היישר לכיוונה. דליה קפצה לאחור לאי תנועה ובלי לשים לב, נתקלה במישהו. מאחוריה היה בחור צעיר, גבוה, נאה למדי, לבוש מכנסיים אפורות וחולצה תכלת, שערו החום היה מסופר קצר. הכול העיד על כך שהבחור היה או עורך דין או מנהל חברה או מישהו חשוב אחר.

כתוצאה מהתקלות הזו, הוא מעד ונפל לתוך שלולית שנשארה מהגשם של הבוקר.

טיפות מים עפו לכל הכיוונים, כאשר הבחור, שכעת דמה יותר לתרנגול רטוב, ניסה לקום מתוך השלולית. זה היה כל כך מצחיק שכולם התחילו לצחוק. גם דליה, אף שהתנצלה, לא הייתה מסוגלת להפסיק לגחך. אבל בדיוק אז הרמזור התחלף לירוק, והיא רצה אל החבר שלה.

הבחור שנפל לתוך השלולית קם בפנים קודרות, מקלל בלבו את כל העולם, עיניו עוקבות אחרי דליה. הוא לא היה מוכן לסלוח לה על שהפילה אותו. אבל עוד יותר ששמה אותו ללעג וגם שהיא העזה לצחוק עליו. הוא החליט לגלות איפה היא גרה. עד הערב הוא עכב אחרי דליה, מחכה שהיא תחזור הביתה. רק אחרי שעה עשר הוא קיבל את מבוקשו - הוא ראה לאיזה בית היא נכנסת ורגעים ספורים אחר כך הבחין בחלון שבו נדלק האור.

הבחור הזה, ששמו שמעון, חשב במשך כל אותו היום איך הוא יוכל לנקום את השפלתו. כשחזר הביתה, הוא התיישב במטבח ושרבט על דף נייר את תכנית הפעולה שלו.