שבע שנים - חלק 2

שמעון גילה איפה עובד החבר של דליה – בעירייה בתור פקיד קבלה במחלקת העסקים הזעירים. יומיים יותר מאוחר שמעון קבע פגישה עם סגן ראש-העיר וסיפר לו איך תמורת קבלת היתר לעסק, פקיד מושחת ביקש ממנו שוחד.

אחרי יומיים של בירורים, חבר של דליה, שהרגיש מושפל מעצם האישום ולא היה כל כך מוכן לשתף פעולה, הבין שעניינים שלו ממש גרועים וניסה להוכיח את חפותו. אבל איך אפשר להוכיח משהו שלא עשית? ביום השלישי מתחילת הבירור, הוא מצא את עצמו בלי עבודה.

אי הצדק המשווע הזה פגע בו קשות. הוא החל לשתות. מצב רוחו היה כל הזמן קודר. הוא התחיל להרים מדי פעם קול על דליה. הוא גם לא היה יכול למצוא שום עבודה וזה הכניס אותו עוד יותר לדיכאון. אחרי חמישה שבועות כאלו, דליה ביטלה את החתונה. היא הייתה עצובה מאוד כאשר יצאה מאולם השמחות אחרי שהייתה צריך להסביר שהאירוע שלה מבוטל. היא נכנסה לבית הקפה הקרוב להרהר על הכול. החבר שלה התדרדר כל כך שהיא הפסיקה להכיר בו אותו בן אדם טוב לב, חם ומתחשב שהתאהבה בו לפני שנים. מזל שהיא לא הספיקה להתחתן עמו. כמה שהיא הייתה יכולה לטעות באנשים.

פתאום עיניה צדו חיוך קורן אור. היא הרימה את ראשה והסתכלה על הבחור בשולחן הסמוך. היא הכירה בו את אותו אדם שהפילה לפני זמן מה לתוך שלולית. היא חייכה אליו ואמרה: "שלום. ועוד פעם סליחה. לא התכוונתי. באמת שלא.”

שמעון המשיך לחייך: "את יודעת מה? בואי תספרי לי עד כמה עת מצטערת בזמן שנשתה כוס קפה.”

"או לא. אני מעדיפה שלא.”

"אז את לא ממש מצטערת.” והחיוך החם שלו שכנע אותה לבסוף.

תוך שיחה עמו היא שכחה את כל הבעיות שלה. הבחור ממש מצא חן בעיניה. והיה ברור שגם היא מצאה חן בעיניו. דליה הרגישה טוב. אחרי שבועות של סבל, סוף-סוף היא הרגישה לא מדוכאת, היא הרגישה שהיא חוזרת לחיים.

הם יצאו מבית הקפה ביחד והלכו לביתו...

כעבור חודשים, כששמעון כרע לפניה ברך וביקש את ידה, הוחלט על החתונה. שמעון לקח על עצמו לדאוג לכל הסידורים.

באחד הימים כשדליה הייתה לבד, נשמע צלצול בדלת. היא ניגשה לפתוח – זה היה החבר הקודם שלה.

"לך מפה שתיין!" היא לא הייתה מוכנה לפגוש אותו. הזיכרון המר של הפרדות ממנו צרב לה במוח.

"אני פיכח. כבר שבועיים אני לא שותה כלום. רציתי לדבר אתך.”

"אין לי מה לדבר אתך.” ודליה ניסתה לסגור את הדלת, אבל הרגל שלו הייתה כבר בפנים.”נו טוב. רק שזה יהיה מהר", והיא הלכה לסלון.

הוא בא אחריה, גורר רגליו בכבדות, נעמד בהיסוס ואמר: "אל תתחתני עם שמעון. זו תהיה שגיאה.”

"איך אתה מעז! עוף מפה.” והיא דחפה אותו אל הדלת, זועמת על חוצפתו.

"אבל אני אוהב אותך!"

"לא מעניין אותי כלום. לך!" והיא סגרה את הדלת. מיד אחרי זה דליה רצה אל המיטה, נפלה עליה עם הפנים מטה והתחילה לבכות.

כאשר שמעון חזר הביתה, היא כבר נרגעה ולא רצתה לספר לו על ביקור של החבר הקודם שלה. היא החליטה לשכוח אותו סופית. דליה חיבקה את שמעון, נישקה מכל צד של הפנים, על המצח ובסוף גם על שפתיים, והתיישבה בכורסה. "נו, מה חדש אהובי?"

והם דנו על הסידורים לחתונה ועל לאן לנסוע לירח הדבש עד מאוחר בלילה.