סיפורים

שבע שנים - חלק 3 (יהיה המשך)

הזמן עבר ממש מהר. בלי שהם שמו לב, השעונים שלהם הספיקו לתקתק חודשיים והם התחתנו.

 

היא רקדה כל הערב, חייכה לכולם, אבל במיוחד לשמעון - בעלה זה כשעתיים. היא לא רצתה ללכת הביתה, אלא לרקוד ולרקוד. ראשה היה מסוחרר אולי בגלל היין, או אולי מריקוד, ויכול להיות משמחה להיות נשואה לבחיר לבה.

 

אבל הגיע זמן וכולם התפזרו. הזוג הטרי יצא לרחוב. הם נכנסו למכונית ונסעו הביתה. למטה, על יד דלת הכניסה, שמעון פתאום נתן מכה עם כף ידו במצח כנזכר במשהו. הוא אמר ששכח שתי מעטפות עם כסף באולם -הוא שם אותן בצד כשהרב קרא לו לחופה. הוא יאסוף אותן ותכף יחזור. דליה עלתה לדירה לבד, נכנסה לחדר שינה, נשכבה על המיטה וחייכה אל התקרה – היא הייתה כל כך מאושרת. היא מצאה את האיש שאהבה. הם יחיו באושר לעולם ועד...

 

* * * * *

דליה התעוררה בפתאומיות. הסתכלה על השעון. הייתה כבר שעה שלוש אבל שמעון לא היה על ידה במיטה. היא קמה והתחילה לחפש אותו בבית.

הוא לא נמצא.

היא התחילה להרגיש לא טוב.

התקשרה לאולם השמחות, אבל כמובן שאף אחד לא ענה.

דליה לא ידעה מה לעשות, אז היא התקשרה לחברתה הטובה וזאת יעצה לה לפנות למשטרה.

 

שם אמרו לה שהיא לא צריכה לדאוג, ושיכול להיות ששמעון סתם מתעכב איפה שהוא. אם עד הבוקר הוא לא יחזור, אז הם יתחילו לחפשו. דליה לא רצתה לקבל תשובה כזו, אבל לא הייתה לה ברירה.

היא לא עצמה עיניים כל הלילה.

 

* * * * *

בבוקר המשטרה התחילה לחפש את שמעון אבל ללא שום תוצאות. עם חלוף הזמן, לדליה התחילו להגיע כל מיני שמועות עליו, כולן ממש לא נחמדות. בהתחלה היא הייתה מכחישה הכול, לא מאמינה ששמעון שלה לא היה בן אדם הכי טוב בעולם. אבל טיפה אחרי טיפה, השמועות חדרו יותר ויותר עמוק לליבה והיא החלה להאמין, הכאב מאבדונו נסוג, מפנה מקום לכעס. ובכל זאת, במשך חצי שנה היא התאבלה על בעלה עד שלחברות שלה זה נמאס והן התחילו לנדנד לה שתצא לבלות.

 

באחת המסיבות היא נפגשה עם החבר שלה הקודם. הוא היה יפה מתמיד.

 

"אני שמעתי מה קרה לך. אני מצטער.” הפנים שלו היו רציניות, לא היה בהן שום רמז ל-"אמרתי לך".

"עזוב. אני לא חושבת שאתה מצטער. כנראה שצדקת לגביו. הוא לא היה בן אדם טוב.”

"אני יודע, דליה. התברר שהוא זה שהפליל אותי בעבודה. דברים התגלו כאשר עשו בירור נוסף.”

"או! אני מצטערת. אני אשמה בכל. איך אני יכולה לכפר על זה?"

 

דליה הרגישה את עצמה כל כך מסכנה. אם הייתה יכולה להיאלם במקום, הייתה עושה זאת.

 

תשובתו של החבר שלה החזירה צבע ללחייה: "פשוט מאוד. תתחתני איתי.”

"או יקירי! בשמחה.” והנשיקה שבאה אחרי זה הייתה כל כך מתוקה.

 

אבל להתחתן – לא היה כל כך פשוט. היות ולא היה ברור בוודאות ששמעון מת, ברבנות קבעו שדליה חייבת לחכות שבע שנים. ואם עד אז הוא לא יתגלה, רק אז היא תוכל להתחתן. החבר שלה היה מוכן לחכות. העיקר לזכות בה. ובינתיים הם חיו ביחד והיו מאוד מאושרים...

תגובות

רחל בנגורה / איזה נבל שמעון,  מזל / 04/08/2021 15:17
שמואל כהן / איזה סיפור / 04/08/2021 15:48
jakuper / יפתיע ויפתיע (הצניעות היום בחופשה) / 04/08/2021 18:48