סיפורים

באמצע התפילה השתרר פתאום שקט, גבאי בית הכנסת, יהודי נמוך קומה, קרח עם כיפה גדולה על ראשו נעמד בפני התיבה והכריז בקול: "פתיחת ההיכל לירה אחת" הוא חזר על השפט כמה פעמים כשהסכום הולך וגדל. כשהגיע לחמש לירות הצביע על אחד המתפללים ואז ברך אותו בברכת :"מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הוּא יְבָרֵךְ אֶת (פב"פ) בַּעֲבוּר...." אני הקשבתי בקשב רב על כל תהליך "מכירת המצוות" שאבא הסביר לי לאחר מכן.

כך "נמכרו" ספר ראשון, ספר שני, ספר שלישי ורימונים ועוד כל מיני מצוות. הספר הראשון היה המפואר ביותר בתוך קופסת עץ חומה גדולה, הספר השני קטן יותר והשלישי היה הספר הקטן ביותר.

את הרימונים אבא שלי קנה בשלוש לירות. אני כל כך שמחתי אז כי חשבתי שאני אקח אותם הביתה. רק אחרי שהנחתי את הרימונים על העמודים בקצות הקופסא בה היה מונח ספר התורה הראשון הבנתי שאבא קנה בשבילי את הזכות להניח רימונים ולא ממש לקחת אותם הביתה.

בזמן שהגבאי היה עסוק במכירת המצוות, הספרים והרימונים ניצלו המתפללים את ההפוגה בתפילה לשיחות חולין על דא ועל הא, על המצב בארץ, על הילדים והמשפחות. אז יצאתי החוצה לחצר לשחק תופסת עם שאר הילדים, וכששמעתי שחוזרים להתפלל נכנסתי חזרה והתיישבתי על הכיסא ליד אבא.

כמה דקות לפני תקיעת השופר, בסיומו של יום כיפור, אבא אחז בידי ובשקט אמר לי: "בוא נצא החוצה, אימא מחכה לנו". אחזתי את ידו הגדולה של אבא בהתרגשות, ויצאנו לחצר שם אימא עמדה עם שתי אחיותיי הקטנות וחיכתה שנצא. אימא לבשה שמלה פרחונית ארוכה, ועל ראשה היה צעיף מבד משי גם הוא פרחוני צמוד לראשה בשתי סיכות. אני הבטתי בה וראיתי כמה יפה היא הייתה.

אבא היה עוטף את כולנו בטליתו הגדולה, ואמא אמרה לי לבקש משהו מאלוהים. " דְּמָנְדָּה אֶל דְּיּוֹ כְּטוֹדוֹ סְבָסֵר בֹּויְאֵנוֹ (תבקש מאלוהים שהכל יהיה טוב)

ככה אמרה לי בלחש. אז גם שמעתי אותה מבקשת מאלוהים בריאות ופרנסה טובה ועוד כל מיני בקשות כאלה, ואני אמרתי בלחש "אמן ואמן". כשנשמעה תקיעת השופר היתה התרגשות רבה.

כשהחזן סיים לתקוע בשופר לפתע רוב המתפללים החלו לצאת מבית הכנסת וללכת במהירות לביתם. הם היו מאד רעבים. גם אנחנו חזרנו הביתה. רק מספר קטן של מתפללים נשאר בבית הכנסת לסיום התפילה.

כשהגענו הביתה השולחן היה ערוך. אמא ערכה אותו כשאבא ואני היינו בבית הכנסת. מפה לבנה כיסתה את השולחן ועליו אימא הניחה ביצים קשות , חתיכות של מלפפונים ועגבניות, זיתים שחורים, ופרוסות חלה עליהן זילפה מעט שמן זית, ופיזרה על הפרוסות קצת פלפל שחור. זה היה טעים, והיו גם טְרַבׇדִיקוֹס וְקוּרָבִּיֵס, וכמובן בָּקְלׇבָהּ עם קינמון שאימא היתה מומחית בהכנתה.

בהתחלה שתינו כוס מיץ לימונדה שאימא הכינה עם תרכיז ומים קרים. " בֵּוֵוה, פָּרָה קוֹרְטׇר אֵל תַּעֲנִית" (תשתה, כדי לחתוך את הצום) היתה אומרת. רק אבא צם כמובן, אבל אימא התכוונה לכולנו. היתה אוירה נעימה ואבא ברך את כולנו ואימא אמרה " כַּדָּה אֳנִיּוֹ מִיזוֹרׇדוֹ " (שכך יהיה כל שנה).

עברו שנים, בשנה שאבי זכרונו לברכה נפטר החלטתי ללכת לבית כנסת במשך כל שנת האבל. היה זה בית כנסת קטן בעיר כרמיאל שם אני מתגורר עד עצם היום הזה עם אשתי היקרה. בנותיי עברו לגור במרכז.

בבית הכנסת הזה של עדת יוצאי מרוקו נוסח התפילה היה מאד דומה לנוסח התפילה של בית הכנסת בילדותי. התפילות והשירה הנפלאה ריגשו אותי עד דמעות.

"כוהנים בכבוד", אמר החזן ומבטו ננעץ בי. לפתע הבנתי שאני הכהן היחיד בבית הכנסת וברכת כוהנים היא הברכה החשובה ביותר למתפללים. בהתרגשות קמתי ממקומי, ולאחר שחלצתי את נעלי, והלוי היחיד בבית הכנסת שטף לי את ידיי עמדתי כולי רועד מול הפרוכת, כיסיתי את ראשי בטלית ועצמתי את עיניי ובדמיוני ראיתי איך ארון הקודש נפתח ובתוכו יושבים הורי ואחותי זכרם לברכה עטופים בטליתו של אלוהים, ואלוהים מחבק אותם ואומר "כהן בכבוד" ואימא אמרה " נוֹ תַּסְפָּנְטֵס אִיזוֹ מִיּוֹ", (אל תפחד בני), ואבא מחזיק לי את היד, ואז בקול רועד ובעיניים דומעות כשאני מפסק את אצבעותיי חזרתי אחרי החזן על הברכה: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ .יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם."

"חזק וברוך, ברוך תהייה" המתפללים אמרו כששבתי למקומי להמשך התפילה

ואז שמעתי את אלוהים ואת הורי מברכים אותי "חזק וברוך קְרִדוֹ ".

תגובות