"אימא, אני יודעת איזה סיפור תספרי לי היום."
"כן? טוב מאוד, תגיד לי."
"סיפור על הדרקון. סיפור שהתחלת אתמול. נכון?"
"את צודקת, יקירתי. אני אמשיך מהמקום שבו המלך הלך ליער."
"אימא, למה המלך הלך? למה הוא לא היה יכול לרכב על סוס?"
"כן. גם אני חשבתי שזה מוזר. טוב, נעשה משהו בקשר לזה."
>~~~~~~
המלך ראה שהיער רחוק, ופתאום הוא תפס שהוא בעצם הולך.
"למה אני צריך ללכת, כאשר אני יכול לרכב?" הוא שאל את עצמו.
כאשר לא קיבל תשובה לשאלה זו, הוא הסתובב וחזר לארמון.
"טְרוּ-רהָ-רהָ! טְרוּ-רהָ-רהָ!המלך הגיבור חוזר הביתה לאחר שהרג את הדרקון", צעקו החיילים בכניסה לארמון, לאחר שחצוצרנים תקעו בחצוצרות.
"או, לא! אני עוד לא הרגתי אותו. אני רק חזרתי כי אני לא רוצה ללכת. זה רחוק מאוד. אני רוצה לרכב."
והוא הלך לחפש איזה סוס. אבל לא היה אף סוס או חמור או שור או חייה אחרת שהיה אפשר לרכב עליה פנויים בארמון באותו בוקר.
"מה יהיה? זה כל כך רחוק עד היער. מה אני יכול לעשות?" הוא שאל את המלכה.
"אתה למדת לרכוב על אופניים?"
"כן. בשנה האחרונה את לימדת אותי. את לא זוכרת?"
"אז תיקח את האופניים שלי ותרכב כבר להרוג את הדרקון הנורא."
"אבל אני רוצה לרכב על סוס."
"אתה רוצה שהדרקון יאכל את הבת שלנו, בעוד אנו מחפשים לך סוס?"
"אוי, לא!"
"אז, לך!"
והמלך יצא מהארמון רכוב על אופניים.
הוא לא יכל לעשות זאת היטב ולכן נפל שמונה פעמים לפני שהחליט לחזור אל הארמון.
ושוב החיילים בכניסה החלה לתקוע בחצוצרה וצעקו: "טְרוּ-רהָ-רהָ! טְרוּ-רהָ-רהָ!המלך הגיבור חוזר הביתה לאחר שהרג את הדרקון."
"עצרו! אני אגיד לכם מתי לצעוק." אמר להם המלך ופרץ לארמון.
"המלכה! איפה המלכה?"
"למה אתה צועק? אתה רוצה להעיר את כל המשרתים שלנו?"
"סליחה. את מבינה, אני לא יכול לרכב על האופניים שלך. אני נופל מהן כל הזמן."
"אמרת שאתה למדה לרכוב."
"ובכן, טעיתי. אולי יש, אחרי הכל, איזה סוס, במקום האופניים?"
"לא, אבל תיקח את האופניים של יָפַפַפָה."
"אבל הן לילדים! אלו אופניים עם שלושה גלגלים!"
"לפחות אתה לא תיפול מהן. עכשיו לך! תציל את הבת שלנו!"
והמלכה דחפה את המלך מחוץ לארמון.
כאשר המלך התקרב ליער, מזג האוויר הפך גרוע.
הרוח עלתה, השמש נעלמה מאחורי העננים, החושך התחיל לעטוף את כל הדברים מסביב למלך.
אבל הוא היה מלך אמיץ. זקן, אבל אמיץ. לכן, הוא המשיך לרכב.
וזמן מה לאחר מכן, הוא הגיע אל היער ונכנס לתוכו.
כמו נס, מזג האוויר נרגע לגמרי ואור היום חזר.
המלך היה מאושר, בגלל שהוא התחיל להתעייף לרכב נגד הרוח.
הוא נשכב לנוח מתחת לעץ אלון ענק.
הוא לא שם לב איך חלום נפל עליו ועטף אותו בחוטיו הדקים כמו שעושה עכביש לזבוב שאותו תפס.
לפתע, המלך הרגיש כאילו משהו דחף אותו.
הוא פתח את עינו הימנית - שום דבר.
ואז הוא פתח את השמאלית - עדיין שום דבר.
הוא חזר לישון.
אבל שוב הרגיש דחיפה.
המלך פקח את שתי עיניו והתיישב.
הוא סובב את ראשו וראה את הנער מביט בו.
"מה אתה רוצה, ילד?"
"מר מלך! אם אתם תמשיך לישון בתנוחה הזו, מחר יהיו לך כאבים חזקים בצוואר."
המלך הניח את ידו על צווארו והרגיש קצת כאבים בשרירים.
"תודה! מה שמך, ילד?"
"לב אמיץ, מר מלך–"
~~~~~~>
"מה? אימא! למה לב אמיץ? הוא איתי בגן. ככה אנו קורים לילד שגר בבית על ידינו. את בטח מכירה אותו, קוראים לו לב.הוא לא פוחד מכלום, אפילו לא מג'וקים. לכן אנו קוראים לו לב אמיץ."
"אז מה? הוא יכול להיות גם בסיפור."
"לא. הוא חבר שלי."
"ולמה זה רע? הוא יציל את הנסיכה. את לא רוצה שזה יקרה?"
"לא!"
"למה?"
"כי אחר כך הוא יתחתן איתה."
"ואז מה?"
"אני לא רוצה!"
"למה?"
"אם הוא יתחתן איתה, אז הוא לא יהיה חבר שלי."
"אני מבינה. טוב, אז אני אשנה את השם."
"תודה."
>~~~~~~
לב לא מפחד מכלום, מר מלך–"
~~~~~~>
"אימא! זה אותו דבר!"
"לא. זה שונה."
"אבל זה נשמע אותו דבר."
אימא של נירית נאנחה והמשיכה:
>~~~~~~
דן הנועז, מר מלך–"
~~~~~~>
"ככה טוב?"
"תודה, אימא."
>~~~~~~
דן הנועז, תזכיר לי שאני אתן לך אופניים עבור עזרתך כשאחזור אל הארמון."
"תודה לך, אדוני המלך.
~~~~~~>
"נירית, אני חושבת שזה מספיק להיום."
"אימא! עוד! עכשיו זה הכי מעניין."
>~~~~~~
"מר מלך, מה אתה מתכוון לעשות בתוך היער הנורא הזה?"
"למה הוא נורא, דן האמיץ?"
"כי דרקון גר כאן."
"דרקון?"
"כן, אדוני המלך."
"ומה, הדרקון הזה באמת נוראי, דן האמיץ?"
"כך אומרים, אדוני המלך."
"דן האמיץ, אני רוצה לשאול אותך משהו."
"כן, אדוני המלך?"
"אם אני אקרא לך רק דן, בלי 'האמיץ', האם תוכל לקרוא לי פשוט מלך? או יותר טוב, תקרא לי, פיטר?"
"בסדר, אדוני המלך."
"פיטר."
"בסדר, פיטר."
"תודה לך, דן."
~~~~~~>
"טוב, עכשיו זה מספיק, נירית?"
"תודה, אימא. התכופפי אלי."
"למה?"
"אימא, בבקשה תתכופפי."
אימא רכנה ונירית נשקה לה על הלחי חזק-חזק.
ואז היא הניחה את ראשה על הכר ועצמה את עיניה.
