"אימא, גמרתי לאכול. אני יכולה ללכת לישון?"
"אבל עוד מוקדם, נירית."
"לא נורא. אני רוצה לדעת מה קרה למלך ולדן."
"אה, כן? בסדר, אז תלכי לשטוף את הידיים והפנים, תצחצחי שיניים ותחכי לי במיטה."
>~~~~~~
פיטר -
~~~~~~>
"את זוכרת שזה היה שמו של המלך, נירית?"
"כן."
>~~~~~~
פיטר, למה אתה כאן ביער, ולא בארמון?"
מלך פיטר נאנח, ניגב דמעה בגודל אגרוף שהופיעה לפתע מזווית העין השמאלית והשיב:
"אתה מבין דן, דרקונים אוהבים לאכול בנות. ואף אחד בממלכה שלנו לא הסכים לתת את בתו לדרקון. אז..." המלך סיפר לדן כל מה שקרה, וכשסיים, הם עמדו זמן מה בדממה.
"דן, למה אתה לא אומר משהו?"
"לא ידעתי שאתה סיימת לדבר. לא רציתי להפריע לך. אימא שלי לימדה אותי לא לקטוע את דברי הזקנים.אם תעשה זאת, היא אמרה, הם עלולים לשכוח על מה הם מדברים."
"אני לא כל כך זקן."
"לא? אז, איך אתה קורא לאנשים כמוך?"
"מלכה שלי קוראת לי 'ילד שלי'."
"ובכן, אם אתה רוצה, אתה ילד. אבל מי אני אז?"
"אתה דן."
"הבנתי הכל." ענה דן, אך הדבר היחידי שהוא הבין מכל זה, שאתה לא יכול להתווכח עם מלכים, כי הם עלולים לערוף לך ראש אם תרגיז אותם.
השתיקה נמשכה.
"דן! אתה לא רוצה להגיד משהו?"
"סליחה, פיטר. אני רק חשבתי."
"ובכן..."
"אתה מבין, אני לא עסוק כרגע, אז אולי אני אלך אתך?"
"רעיון טוב, דן. אבל תגיד לי, למה אתה צריך אותי? אתה יכול להרוג את הדרקון גם בעצמך. אני אתן לך את הרובה המיוחד נגד דרקונים שיש לי."
"פיטר, אני יכול לעשות את זה, אבל עד שאני אמצא אותו, כל הזמן הזה אני אהיה לבד, ואני שונא להיות לבד. נא ממך, תבוא איתי."
"טוב, שכנעת אותי, אבוא אתך עד לבית הדרקון."
"תודה."
והם הלכו ביחד.
ובכן, לא בדיוק הלכו – המלך רכב על אופניו, ודן דחף אותו מאחור.
הם הלכו ונסעו בצורה זו במשך זמן מה, אך לפתע, דן נעצר. המלך המשיך לזוז עוד קצת, אבל הרגיש שאף אחד לא דוחף אותו וגם עצר.
"דן, מה קרה?"
"תראה פיטר, ספר!"
"מה?!"
"ספר."
"באמצע היער? תגיד, השתגעת?"
"תראה בעצמך."
המלך ירד מאופניים והביט לאחור.
"כן, זה נראה כמו ספר. תחזור לקחת אותו."
"למה אני?"
"כי אמרתי כך."
"ואם אני לא אציית, אתה תכרות את ראשי?"
"השתגעת? למה אני חייב לערוף לך ראש?"
"מה קרה, מלכים כבר לא עושים זאת כאשר הם לא מרוצים ממשהו או מישהו?"
"אה, זה! ובכן, זה קרה רק פעם אחת, כאשר הגישו לי מרק קר מדי. וגם אז, לא ערפתי את ראשו של המשרת. נכון ששאר המשרתים הזהירו אותי כי יתחילו בשביתה, אם על כל דבר קטן אני כל כך אכעס. אבל גם כך לא ממש התכוונתי לערוף את ראשו - רק קצת, בשביל להפחיד.
כן, וגם המלכה שלי אמרה שאם אמשיך כך, אז אף אחד לא יישאר בממלכה שלנו. לכן החלטתי במקום עריפת ראשים לעסוק במדיטציה."
"אז תביא את הספר בעצמך."
"כך מדברים עם זקנים?"
"אתה בעצמך אמרת שהמלכה שלך קוראת לך 'ילד שלי'."
המלך חשב רגע. ועוד אחד. לא הצליח למצוא איזו תשובה מתקבלת על הדעת – הוא הבין מיד, שקללות זו לא בדיוק תשובה מתקבלת על הדעת – והביא את הספר.
הם הניחו אותו על השביל – מה לעשות שלא היה ביער שום שולחן, אפילו לא מתקפל – התכופפו מעליו וקראו: "ספר החיים."
דן הביט על המלך.
המלך הביט על דן.
דן פתח את הספר: בכל דף היו שמות רבים. משהו היה כתוב באותה שורה אחרי השמות האלה.
הוא הפך את הדפים אחד אחרי שני, עד שהגיע לדף עם האות "ד" בפינה הימנית העליונה.
דן הניח את אצבעו על הדף והחל לחפש את השם שלו.
הוא מצא אותו מהר מאוד וקרא: "דן מוצא את הדרקון, ולאחר מכן – "
הוא חשב שהוא ראה קצת לכלוך אחרי המילה האחרונה וגירד עם הציפורן שלו. תחת הלכלוך, התגלה סימן שאלה גדול.
"מה זה אומר?,
"אולי זה אומר כי הספר של החיים לא יודע מה יקרה אחרי הפגישה שלך עם הדרקון?"
"אז למה אני צריך את הספר הזה?"
"אני לא יודע. בוא נראה מה יש תחת האות מ?"
"אתה מתכוון למלך?"
"ברור!"
דן חיפש את האות, אך לא מצא כלום ואמר, "שום דבר."
"טוב, תבדוק תחת האות פי."
דן שוב הפך דפים עד שהגיע למקום המתאים. "כן, הנה זה: 'פיטר המלך רוכב לחפש את הדרקון, ו–? "
"מה זה? מדוע הספר לא אומר מה יקרה?"
"אני לא יודע. אולי אנחנו צריכים לשאול את המחבר?"
"רעיון טוב, דן. מר מחבר! מר מחבר! מר יעקב!"
"כן?"
"אדון יעקב, מדוע הספר לא יודע את העתיד שלנו?"
"איזה ספר?"
"הספר הזה - 'החיים'."
"איפה מצאתם אותו?"
"הוא היה מתחת לשיח."
אהה, אז השארתי אותו שם. חיפשתי אותו בכל מקום. וכל הזמן הזה הוא היה שם."
"אבל למה הוא לא יכולה להגיד שום דבר על העתיד שלנו?"
"כי הוא לא מהסיפור הזה בכלל. סליחה. תנו לי את הספר. תודה. עכשיו תמשיכו במה שעסקתם!"
"אני חושב שהמחבר היה קצת גס, אתה לא חושב כך, פיטר?"
"כן, אבל אולי זה כך, בגלל שאמרתי לו שאני לא רוצה להשתתף בסיפור הזה. ושאני מעדיף להופיע בתאטרון הבימה, אבל הוא הביא אותי לכאן בכל זאת."
"למה?"
"אמר שלא היה לו שום מלך אחר כל כך טיפש ומכוער בשביל הסיפור הזה."
"אתה לא מכוער."
"אתה מתכוון שאני טיפש?"
"לא, פיטר. למה אני צריך לחשוב כך? אבל, אם אנו כבר מדברים על זה, אני רוצה להיות בטוח, האם זה נכון? אתה טיפש?"
"לא. ועכשיו תפסיק לדבר ונמשיך.
~~~~~~>
"נירית, אני עייפה היום. אני אמשיך מחר."
"נשיקה, אימא ..."
