מסרה אותו לאימוץ
"תחתמי , תחתמי, אין לך ברירה!". אמרה לה אימה.
"תחתמי, את לא יכולה לגדל אותו!". אמרה לה העובדת הסוציאלית.
"תחתמי , במקום אחר יהיה לו חיים יותר טובים !". אמר לה הרופא.
ראשה עדיין סחרחר עליה ועיניה עייפות, גופה כואב, ורגליה חלשות, וכבר לוחצים עליה לחתום. אלוהים ," אני מרגישה לבד , לבד במערכה הזאת" חשבה .
היא כמעט בת שש עשרה וכבר צריכה לקחת החלטות כל כך כבדות. אבל בתוך כל הסחרור , ליבה לא נתן לה למסור את היצור הקטן הזה שרק עכשיו יצא מתוך גופה. ממש מתוך קרביה מתוך נשמתה. תשעה חודשים חשה אותו בבטנה הקטנה, תשעה חודשים פינטזה עליו, איך הוא יראה , ואיך היא תחבוק אותו בחיקה.
אלוהים, הוא היה חלק ממנה, חלק מגופה ונשמתה. היא כבר נתנה לו שם אפילו, "בני", כלומר, אתה בני שלי.
כשהמיילדת שלפה את היצור הקטן מתוך בטנה, יצאה שאגת שמחה מתוך גרונה, ודמעות זלגו מעיניה, האחות הרימה את התינוק ושמה אותו על בטנה, היא הביטה בו ובכתה , הביטה ובכתה, היא מששה אותו, בדקה אותו כמו שאימא חתולה מלקקת את גוריה. היא ליטפה אותו ,ונעצרה על כתם לידה קטן בצורת עלה אדום על צווארו.
פתאום באה אחות אחרת ולקחה את התינוק ממנה. היא אפילו לא הספיקה להנות ממנו. מיד אחר כך שב הרופא לטפל בה.
משסיימו כולם ,נתנו לה מעט,כמה דקות בלבד, לנוח וכבר באו לבקש את חתימתה.
ליבה ומוחה רבו ביניהם, ליבה דימם ומוחה הבין את גודל הקושי,את בקשת אימה, שהרי הם לא אמידים. נפשה געשה מבקשת לחבק עוד פעם את פרי ביטנה. אך לא, לא.
הנייר הושם על ברכיה במקום תינוקה, העט הוגשה לה בעיניים קפואות. בידיים רועדות ובערפול חושים , אחזה בעט ושרבטה את חתימתה.
היא ח ת מ ה .
מטר הדמעות , אזל, הנפש כהתה. במסדרונות בית היולדות שמעה בכי תינוקות , ואצלה החלב יובש כי אין דורש לו. היא לא תחבוק יותר את הפעוט שלה, ולא תשמע את בכיו.
היא שוחררה מבית החולים בידיים ריקות. שבה אל בית אימה עם בור פעור בנשמתה, וכעס גדול על סביבתה.זמן רב שהתה בחדרה, ממאנת לראות איש, אבל החיים היו חזקים ממנה.
הימים עברו, היא חזרה אל שיגרת חייה, אבל בכל פעם שראתה תינוק , היא דמיינה שהוא אולי שלה, ואולי היא חולמת , אבל תמיד היא חזרה לבדה.
השנים חלפו ואותותיהם ניכרו היטב בפניה. היא מעולם לא התחתנה ובנתה משפחה. כאילו נעצרה בעת הלידה. תמיד רדפה אחרי ילדים , הביטה בהם , ולפעמים משכה בחולצתם , אולי בכל זאת ,תגלה כתם לידה בצורת עלה אדום על צווארם. לעיתים קיבלה נזיפות מהורים כועסים, ולעיתים פתחה את ליבה
בפניהם.
את לימודיה לא סיימה, לכן פנתה לעבודה. היא עבדה שנים רבות כקופאית באותו בית אריזה.
בכל פעם שסיימה את משמרתה , סגרה קופה , ספרה את הכסף , שמה אותו בתיק עור שחור והלכה לבנק להפקיד אותו.
יום אחד סגרה את הקופה כהרגלה , ספרה את הכסף והנה סכום גדול של שטרות בני מאה שקל חסרים. איך יכול להיות ?, היא לא עזבה לרגע את הקופה פתוחה, מה היא תעשה ? מהיכן תביא את הכסף ? , לא היה לה מהיכן להביא.
ליבה דפק בחוזקה , והיא ניסתה לשלוף פיתרון , אך פיתרון איין.
ראה אותה חבר במשמרתה, ניגש אליה ושאל לפשר התרגשותה. והיא בלי לחשוב הרבה סיפרה לו , כוון שהייתה בטוחה שיאמין לה , כי הרי זאת האמת.
הוא הרגיע אותה ואמר לה , "עד מחר אף אחד לא ירגיש, ומחר אגייס לך את הכסף".
היא , בסערת רוחה בטחה בו,והרי לא הייתה לך דרך אחרת.הוא הרגיע אותה מעט, והלכה לה לדרכה.
למחרת היום ,שבה לעבודתה , פתחה קופה והמשיכה כרגיל, אבל בתוך גופה בערה אש הפחד. היא המתינה לפתרון הפשוט של חברה למשמרת.
בשעות הצהריים , ראתה את בעל בית האריזה מתקדם לעברה ולימינו שני שוטרים. היא מיד הבינה, היא שמה את גורלה בידי חבר לעבודה.
רימו אותה, גנבו אותה, הפילו אותה, היא שוב לבדה.
בעל בית האריזה לא חס עליה, היא נאסרה ונלקחה למשפט.
המדינה העמידה לרשותה עורך דין שייצג אותה, אבל היא לא כל כך שיתפה פעולה איתו ,למרות שהוא היה צעיר ונמרץ, בחור גבוה , שחרחר ושרירי, ומאד השתדל לעזור לה.
לעומתה , בעל בית האריזה שכר את שירותיו של עורך דין,צעיר, ידוע ומוכר בניצחונותיו המשפטיים,הוא היה צנום ובהיר שיער, ותמיד נעזר במתמחים.
הדיונים היו ארוכים ומייגעים. פעמים היא נזקקה לטיפול רפואי ופעמים נראתה כהוזה.
במהלך המשפט , היא טענה כל הזמן שהיא לא גנבה, אבל אף אחד לא האמין לה. כולם התנערו מאחריות, כולם שמרו על נפשותיהם.
לקראת סוף הדיונים ושמיעת העדויות, הגיע תורה לעלות על דוכן הנשאלים. היא נחקרה אל ידי עורך דינו של בעל בית האריזה, נשאלה שוב ושוב על הגניבה , וטענה את אותה אמרה,"אני לא גנבתי".
עורך הדין המתמחה קיבל רשות לחקור אותה, הוא ניגש אליה, שאל מעט על קורות חייה ועבודתה, והיא שוב ענתה שמעולם היא לא גנבה. בשל עייפותה, היא הורשתה לרדת מדוכן העדים, בדרך מעדה ונתלתה על חולצתו של המתמחה,כפתור החולצה נקרע, גופו וצווארו נחשפו, עיניה עברו על חזהו , עלו מעלה ונעצרו על הכתם האדום בצורת עלה. היא נפלה ואיבדה את הכרתה.
הווילונות הלבנים האפילו מעט על חלונות בית החולים, האור החזק נשבר, דומייה שררה בחדר, היא התעוררה, פקחה את עיניה ומולה עמד אותו עורך דין מתמחה מטעם התביעה
.
היא לא אמרה דבר , שק הדמעות בעיניה התמלא ופרץ בשטף החוצה.
"למה את בוכה ?", שאל המתמחה. "ניצלת, היה לך דום לב !"חזר ואמר.
היא לא ענתה, רק הביטה בו וחייכה.
רחלי גבאי
