טבעות

אף פעם לא הבנתי מה מריץ את תמי. תמיד יפה. תמיד מטופחת. תמיד "קול", תמיד עם ענן גברים יפים מרחף מסביבה. ותמיד לבד. תמי היא אשת רעים- חמה, מעניינת, מתעניינת. ולאחר יום עבודה- היא נעלמת לכוך קטן בכיכר מסריק. ולא נודע כי באה אל קרבו. איש לא היה אצלה בבית. לפחות אני לא- ואנו חברות מימי הילדות התמימים- כאשר חילקנו סודות על חברים חדשים ונשיקות גנובות, וקיווינו- חלמנו על בעל יפה תואר ועל אלף ילדים.
תמי ואני איננו שואלות שאלות אחת את השניה. אנו מדברות- ומעבר למילחים שומעות את המנגינה שמתחתן ואת השקט שביניהן.
יום אחד, על כוס קפה בבית הקפה אשר בפינה, ללא התראה מוקדמת, תמי דברה- ואני נותרתי ללא מילים.
"אני שייכת לאלה אשר מדברים בסמלים: איפור- הנו סמל של יציאה למלחמה. תסרוקת אצל הספר- סמל לכישלון בקרב על הצורך בהידור ביציאה לחתונה. טבעת נישואין על אצבעה של אישה- הנה סמל לביטחון כלכלי ולמשרה לחיים של סוהרת. טבעת נישואין על אצבעו של גבר- סמל לכבלים הנישאים בגאווה ומורים לכל חיילת-חילוץ:,אל תבזבזי את זמנך עלי- אני אבוד.".
כאשר פגשתי את X. היה זה במסגרת של יעוץ מקצועי זה או אחר אשר נדרש לי, באיזה משרד בתל אביב. התכונה אשר בלטה בו יותר מכל ממבט ראשון הייתה היום- יומיות שלו.איש נמוך קומה היה, רזה, שערו שיבה מלוכלכת, וטעון-תספורת. לא יפה- ולא מכוער במיוחד היה. פניו היו קמוטות, כמו היה פעם איש שמן שאיבד הרבה משקל. קשה היה לאמוד את גילו-  הערכתיו בין 60-65, אבל לא הייתי בטוחה. לבוש היה במכנסיים כחולות מהוהות ובחולצת תכלת קצת קמוטה, ונעליו הגדולות, נעליים חצאיות היו טעונות צחצוח דחוף. קולו היה קצת צפרדעי- קצת מנסר- אבל בשקט. לא הרחתי ממנו כל ריח- הייתה בו ניטראליות גמורה, כאילו היה פסל. על קמיצתו השמאלית ישבה לה טבעת נישואין דקה ופשוטה.
השיחה בנינינו הייתה קצרה ועניינית. כן- הוא יוכל לעזור לי. כן- מוכן הוא לפגוש אותי במשרדו. הרי הטלפון שלו- הנייד, וכן זה של מזכירתו- והוא הציע לי לקבוע פגישה נוספת.

יצאתי מפגישתנו בהרגשה טובה. שיחה עניינית. תוצאות ברורות.תודה לאל שיש עדיין גבר רגיל  שאיננו הטיפוס שלי, אשר עמו אפשר לעשות עסקים. טוב שיש לו טבעת על היד: הוא כבר כבול, והעסק הזה לא יעמוד בדרכנו. מימי נעוריי אינני מתעסקת עם גברים נשואים, כי א) חבל על המאמץ וו) מעולם לא פגשתי גבר גדול מספיק שאסכים לחלקו עם אישה אחרת.
יש ועונדי ה"שייבה" מנסים את מזלם אצלי. על פני השטח אני נראית קונבנציונאלית למדי: אי לכך אני יוצאת לדרכיי כאשר אני מצוידת בנשק האולטימטיבי: טבעת זהב גדולה על קמיצתי השמאלית (שלושה פאונדים בפורטובלו רואד, לונדון) אומרת, נכון יותר לומר-שואגת "אשת איש אני, אסורה אני לכם, מחוץ לתחום בשבילכם".  טבעת זו ענודה על קמיצתי תמיד, בין אם מככב בחיי גבר חלומות מסוים ובין אם לאו.  הטבעת עובדת כמעט תמיד כמערכת "הגנה נגד טילים". לעיתים רחוקות היא הופכת אותי לאתגר לגבר חסר-טבעת, אך למדתי להתמודד עם מצבים כאלה. לא לחינם רואים בי חבריי " גבר- של- כבוד": אני עוסקת בתחום מקצועי הנחשב "גברי", למדתי עם גברים, אני עובדת כמעט אך ורק עם גברים. כדי לשרוד בתחום שלי,היה עלי לא רק להיות טובה מגברים פי כמה וכמה, אלא גם ללמוד לחשוב כמוהם, ולהרגיש כמוהם. הקפדתי תמיד להישאר אישה במימד הפסיכולוגי והרגשי- משום שיש לנשים יכולות מיוחדות, בשל הצורך בהישרדות: יכולות הנלמדות על ברכיי-אמא. שלבו אותן עם מוח חריף וכישורים- ויש לכם מרקחת קטלנית.האיפור, נעלי העקב, הבגדים האופנתיים והבושם בהם אני משתמשת אינם אלא הסוואה- למען לא ירגישו עמיתיי הגברים מאוימים ע"י אישה חכמה. הפכתי את עצמי ויזואלית ל"אישה קטנה". כזו שיש להם בביתם.ליד הכיור, ליד הכיריים. אולי גם במיטתם- אם יש להם מזל.
כך שרדתי שנים רבות ועליתי במדרגות הסולם המקצועי, מבלי שנאלצתי להיכנס למיטה עם אף גבר בעל שררה אשר היה לו כוח בחיי המקצועיים עשיתי זאת בדיפלומטיות ובהומור, מבלי לפגוע בנשמת הגבר הרגישה של בעלי השררה והכוח ומבלי שעמיתיי למקצוע חשו מאוימים. הם ראו בי קישוט דקורטיבי- זאת משום שמעולם לא צפו כיצד עובד המוח שלי, שהנו חד כתער: "הם" היו עסוקים מדי בהערצת המגפיים גבוהות העקב, חצאית העור והליפסטיק הזוהר.אני עסקתי במקצוע ובביצוע תפקידיי. עליתי, קודמתי- בשיניים, בציפורניים ובמגפי-עקב- חדים כפגיון סטילטו טיפסתי על ההר החלקלק  ששמו קריירה. בשלב מסוים נתקלתי בתקרת הזכוכית ושם נעצרתי- אבל לא הרגשתי נורא בשל כך .  אהבתי את עבודתי, אהבתי את הכוך הקטן במעלה ה"אברסט" המקצועי אותו חפרתי במו ידיי.

תמיד היו גברים בחיי האישיים, אבל אף פעם לא חלקתי את מיטתי עם עמית למקצוע: "אין לערב תענוג בעסקים" הוא מוטו ישן ובריא אשר עבד יפה בחיי. היו בין מאביריי אנשים נפלאים ומעניינים. הו שהיו פחות ממה שראתה העין והרגישו החיישנים במבט הראשון. תמיד הייתי במערכת יחסים מונוגאמית. אמנם מונוגאמית סדרתית- אבל מונוגאמית.
פגישתי עם X הייתה שונה מפגישות אחרות: הוא לא שידר אלי על תדרים מיניים, ואני מאד שמחתי למצוא התייחסות עניינית לנושא רציני בו עסקתי. טבעת הנישואין על קמיצתו בשרה טובות ולכן קבעתי פגישה,ללא היסוס, דרך מזכירתו. לפגישה  זו התכוננתי בצורה שגרתית ביותר: התכוננתי מקצועית, הקפדתי בלבושי. לא ראיתי צורך להתגנדר, לבשתי חליפת מכנסיים הדורה, נשית ודיסקרטית אשר אינה מגלה קרסול, נעלים שחורות על עקב נמוך, איפור עדין ובושם נעים, אך לא חושני.
הגעתי למשרדו בזמן, שם עלב בי X קשות: התבקשתי לחכות בחוץ, באזור ההמתנה. כפקידונת קטנה. חיכיתי וחיכיתי, אך הוא לא הזמין אותי להיכנס. מזכירתו הביטה בי בעיניי זכוכית. האסיסטנטית האמריקאית נשפה בי סופת קרח. ואני- ישבתי בחוץ. חמש דקות, עשר דקות. רבע שעה. זעמתי. רתחתי. דבר כזה לא קורה לי. כולם יודעים כי זמני יקר, ולכן כאשר אני קובעת פגישה אני מצפה להתקבל בזמן. קמתי והלכתי לעבר הדלת, שם צעדתי ברעש הלוך ושוב לפני הדלת הפתוחה. הוא ראה אותי. ידעתי שידע בדיוק מי אני.  הוא לא הניד ראש. לא התנצל. המשיך להחזיק אותי בחוץ. חיכיתי בדיוק דקתיים. הודעתי למזכירתו שאני הולכת- ואז הוא יצא בעצמו והזמין אותי למשרדו. הוא שאל אותי לשמי. ברור היה לי כי העמיד פנים.אין דבר כזה שלא זוכרים את שמי. יש לי שם חריג ונדיר.  יש האוהבים אותי, ויש השונאים אותי. אין כאלה שאינם זוכרים אותי.
העליתי בנוקשות את הנושא אשר לשמו באתי. הוא המהם והנהן, ענה, דיבר, הציע דרכים לפיתרון, ולבסוף ביקש ממני לשתף אתו פעולה באיזה נושא שהוא בודק. החלטתי שיבוא יום ותבוא הנקמה המתוקה שלי: ידעתי שתוך חודשיים יאכל מתוך כף ידי- ואני אהיה זו אשר את שמו לא תזכור. אני אחזיק אותו בחוץ מחכה, לא רבע שעה אלא חצי שעה! הודעתי לו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאני- עובדת רק אתו, וכי איני מתכוונת לבזבז זמן על "צמיתים" או עמיתים. הוא הנהן. ברגע שאמרתי  שאעזור לו- עבר בינינו זרם: ידעתי מעבר לכל ספק כי האיש האפור הזה חושק בי. רוצה אותי. רוצה לגעת בי. רוצה אותי במיטתו. האיש הבלתי מושך הזה. הבנתי כי האיש הזה ניסה לדחות את רגע הפגישה שלנו כי ידע זאת. וכאשר לא יכול היה לדחות יותר, כי לא הלכתי, הוא נפל. היה לי מאד לא נעים. לא באתי לציד, ולא לדיג. בחיי כיכב איש מקסים- ולא חיפשתי הרפתקת-אהבים. החלטתי שאני אכוון את מערכת היחסים כרגיל במצבים אלה: בדיפלומטיות ובאלגנטיות. וכך היה.

אלא מאי? מבלי שהתכוונתי, מבלי שתכננתי, מבלי שרציתי-נדלקתי עליו. על האיש האפור והעגמומי הזה. כנראה- דווקא משום שהיה אפור. דווקא משום שהיה מקצועי. אני בטוחה שהרגיש בכך- וראה אותי מניחה לפנים את היד עם הטבעת. הוא את הטבעת שלו סובב וסובב בכל פגישה. פעמיים גם הוריד אותה. הוא גם השתדל להכניס לפגישותינו גורם שלישי. לא הלך.
נפגשנו כך פעם בשלשה ארבעה שבועות.  פעם אחת אפילו פגשתי את רעייתו: כצפוי- אישה הצעירה ממנו בשני עשורים. כצפוי- חיוורת מאד. שלא כצפוי- מאד גסת רוח בדברה אליו. "פשוטה" חשבתי. קלה. "כורת- זהב" המחפשת מעמד וחיים קלים. נוחה במיטה. לא דורשת. קרוב לודאי שייצרה כבר עבור עצמה תעודת ביטוח חיים בצורת ילד או שניים, בדמותה. כובלת אותו בכבלי מסורת ומנהג וילדים באזיקיי ברזל. לא טעיתי.

הוא נסע לחו"ל למסע הרצאות- ועמד עמי בקשר מייל דיסקרטי, אשר לא גילה דבר, פרט להערכה.  והפך אצלי למושא חלומותיי הארוטיים ביותר: כאשר תיניתי אהבה עם הגבר המקסים שלי- חשבתי "עליו". כאשר אהובי התורן ניגן עלי מוזיקה מוכרת-כל גופי זעק אל האפרפר, ואל האופרות שצפיתי שהוא ישורר עלי. חשבתי עליו ביום. חשבתי עליו בלילה. תחמנתי דרכים לראות אותו ולהיפגש עמו.  כשהוא חזר מחו"ל- המשכנו בפגישות העבודה שלנו. התכוננתי שעות לפגישות האלה. הפסקתי לאכול ורזיתי בעשרה קילו. המקסים התורן בחיי התלונן. הוא לא רוצה לעשות אהבה עם גל עצמות, אמר...
ביני ובין X- יש טבעות. את שלי החלפתי באחת צבעונית מפלסטיק כחול.שלו נשארה. מסובבת. מסתובבת. נוכחת. אני- שתמיד חשבתי עצמי לאשת העולם הגדול ולמפתה מיומנת- לא ידעתי איך אצא ממעגל הטבעות הזה. בקיץ השני נסעתי לצפון לפסטיבל מוסיקה זה או אחר. עם  האיש בחיי. בילינו שלשה ימים מופלאים. בערב השלישי, בקהל הענק  שהיה באמפיתיאטרון - ראיתי את X עובר על פני בפרצוף מכורכם. במעבר, כמה מטרים קדימה. ברור שלא ראה אותי. פניו היו כפני אדם הנצרך לשירותים, והמה- רחוקים ממנו. לא אמרתי מלה. לא קראתי בשמו. רק חיכיתי לשובו, ובסוף המופע- חיכיתי בסבלנות לראות עם מי הגיע. לא עם אשתו. עם האסיסטנטית האמריקאית שלו. הבנתי. לאיש יש אישה וטבעת. לאיש יש גם כלי-זין עם ראש משלו. ככה זה. "גברים לא חושבים עם הראש" הייתה אומרת אמא שלי. צודקת. אני לקחתי זאת לתשומת לבי.

חזרתי למסלול חיי הרגיל. עברו מספר חודשים. נסעתי ללונדון לפגישת עבודה, ונשארתי שלושה ימים נוספים לאחריה. שהיתי במלון קטן בדרום קנסינגטון- לא רחוק מ"הרודס". יצאתי ליום קניות נחמד, וחזרתי בחמש. בקבלה ראיתי דמות מוכרת, העומדת עם דמות פחות מוכרת: איש מבוגר ואפור- ונערה צעירה, צעירונת לצדו.  X. קמוט-פנים יותר. שחוח יותר. מבוגר יותר. טבעת נישואין על קמיצתו.ניסיתי לשוב על עקבותי, במטרה לחזור למלון לאחר שX- יכנס לחדרו. אבל החבילות שלי הסתבכו בדלת המסתובבת.הרעש והמהומה שהדבר הזה יצר הפכו נסיגה לבלתי אפשרית. הוא ראה אותי. לא יכול היה שלא לראות. הסמיק קצת. חיכה עד שאגש אליו. נשק על לחיי, כתמיד, והציג אותי לפני ידידתו הצעירה. רותם, או לוטם או חוטם- אינני זוכרת. לא רק שנראתה בתו- היא נראתה נכדתו! ואני ? להטתי באש של תשוקה בלתי מוסברת לנואף הזקן הזה. לא הבנתי מה קורה לי. רציתי להיכנס אתו לחדר, לפשוט את בגדיו, לקרוע את אלה שלי ולתנות אהבים אתו. עם הכלומני'ק הזה.

חדרם היה באותו מסדרון בו היה חדרי. מוקדם בבוקר שמעתי קולות מריבה רמים. בעברית מדוברת מאד. שמעתי דלת נטרקת ומרעידה את אמות הסיפים, שמעתי רעש של צעדי ריצה מהירים במסדרון. שמעתי חלון נפתח, ורעש של משהו רך נופל למטה ונפגש במדרכה.
בבוקר, בחדר האוכל הקטן, ישבתי לי לאכול את ארוחת הבוקר האנגלית האהובה עלי. X הגיע וניגש אלי.  לפני ששאלתי,הוא הניע בידו ואמר" לוטם (או רותם) הלכה. הזמנתי אותו לשבת עמי לארוחת הבוקר, ופניו אורו. חייתי באסכולת מחשבה אשר לפיה, מי שטעמו במיטה הוא פרגית צעירונת ורכה בשנים, אינו יכול לעכל "סטייק או פואבר" כמותי. נוח היה לי עם הארה זו. לראשונה מאז הכרתי את X הרגשתי נינוחה בחברתו. התבדחתי. התפלספתי, פלרטטתי אתו- נתתי לו את 100% תשומת לבי. והוא- זרח. והוא פרח. והוא פלרטט. ועיניו השקופות רשפו בשובבות נעורים. שמתי לב שטבעת הנישואין- מהבהבת על אצבעו באור יקרות, ומסתובבת... מסתובבת כדרוויש מטורף.... גם שלי. סיימנו את ארוחת הבוקר ועלינו במעלית למסדרון שלנו. חדרי היה לפני חדרו. אינני יודעת איזה שד השתלט עלי: פתחתי את הדלת והזמנתי אותו לכוס קפה.  כוס קפה? ב10.00 בבוקר בחדר מלון אנגלי? הזוי לחלוטין!
נכנסנו לחדר. הסתובבתי אליו, ובלי היסוס, פתחתי את חולצתו וקילפתי אותה ממנו. פשטתי את הסוודר שלי. איך יצאנו מבגדינו- אינני זוכרת. מי הפשיט את מי- אם הפשיט אותי או אני אותו- אני לא יודעת, ואין זה חשוב. אני יודעת שתינינו אהבה יומיים רצופים. לא יצאנו מהמלון. חיינו על סנדביצ'ים וקפה משירות החדרים. הוא לא הספיק לי ואני לא הספקתי לו. רצינו עוד ועוד. זה לא שהוא היה כל כך טוב במיטה- הוא היה רגיל וקונבנציונאלי, ולא ניגן עלי אופרה: הרבה פעמים המיתרים השמיעו צלילים מזויפים. רציתי אותו. והוא אותי.  שנתיים בזבזנו בגין טבעות מטופשות. והנה- היינו שם, במלון קטן בלונדון- לשם הגענו לחוד, בלי לדעת שהשני יגיע- והשמיים חיכו לנו. לעשות אהבה באמת – אין זה אומר שהכול מושלם כל הזמן. הוא לא היה מאהב משובח במיוחד או חדשני במיוחד. גם לא אני .הוא היה קצת כבד תנועה. קצת הססני אני- קצת קפואה בתחילה, קצת רכיכה לאחר מכן. אבל עשינו אהבה על אמת. לעשות אהבה באמת- ואנחנו עשינו אהבה- ולא סקס, זה אומר שמנסים לענג אדם אחר. זה אומר שמנסים להתענג בידי אדם אחר. וללמוד סודות של גוף חדש. וללמוד על הגוף שלך דברים שלא ידעת. ולנשום אדם חדש. ללמוד את הריחות שלו ואת הרעשים שלו- הנעימים ואלה שלא כל כך- ולחזור לעשות אהבה. בעדינות. ובחוזקה. בלחישה ובצעקה. בלי לחשוב על אתמול. בלי לחשוב על מחר. בלי לחשוב על היום. להרגיש את הרגע בשניים.