חצאית שחורה חולצה לבנה

היא שנאה את החצאית השחורה והחולצה הלבנה. שלוש שנים כל יום בארבע אחר הצהרים לובשת את החצאית השחורה, החולצה הלבנה והולכת לאולם.שמחה השכנה סידרה לה את העבודה. זה היה אחרי שאמא שכבה כבר כמה חודשים במיטה, בוכה כל הזמן. המקרר התרוקן, החשבונות נערמו ואמא עדיין במיטה. שמחה שלחה אותה לדוד. אני מכירה אותו. הוא יקבל אותך לעבודה, אל תדאגי, דברתי איתו. רק אל תשכחי להגיד לו שאת בת שש עשרה. והיא, בת ארבע עשרה הלכה לדוד. ילדה לא יפה במיוחד, קצת מלאה, נראית מבוגרת לגילה. דוד אמר לה שהיא צריכה להגיע כל יום בארבע לסדר את השולחנות באולם. כשהאורחים באים, להגיש את הסלטים, אחרי שהם גומרים את המנות העיקריות לפנות את הצלחות המלוכלכות וכשהאורחים הולכים, לעזור במטבח. והכי חשוב תמרה, אמר, חצאית שחורה וחולצה לבנה, בלי זה את לא יכולה לעבוד. היא הלכה לארון של אמא ומצאה חצאית שחורה. שמחה עזרה לה להצר אותה. שלוש שנים. כל יום חצאית שחורה, חולצה לבנה. אנשים באים והולכים. יום חתונה, יום בר מצווה, כל יום שמחה אחרת.כלות יפהפיות עם שמלות לבנות כשלג. שמלות ארוכות, מנופחות, מרשרשות. כל כלה עם שמלה יותר יפה מקודמתה. חוגגים שבאים עם הבגדים הכי יפים שיש. בגדים חדשים, בגדים נוצצים, בגדים צבעונים. והיא - חצאית שחורה , חולצה לבנה. אנשים עומדים מאושרים בפתח האולם, לבושים במיטב מחלצותיהם. בחורות מפזזות על רחבת הריקודים מניפות חצאיות באויר, זורקות ג´קט חדש על גב כסא. והיא - חצאית שחורה, חולצה לבנה. הם בכלל לא רואים אותה. היא מגישה סלטים,מורידה כלים מלוכלכים, מפנה כוסות, עוברת לידם, שקופה. חצאית שחורה , חולצה לבנה. באותו יום כשהגיעה לאולם דוד קרא לה. אני רוצה לדבר איתך. לידו ישב גבר. תמרה, זה אלברט. היא ידעה מי זה אלברט. היא ראתה אותו כמעט כל יום יושב אצל דוד במשרד.גבר כבן ארבעים, רווק . נעים הליכות, תמיד מחייך. תמרה, אלברט רוצה להכיר אותך. הופתעה. אותי? מה פתאום? מחר אני נותן לך יום חופש, אלברט מזמין אותך למסעדה. אלברט חייך אליה, אבוא לקחת אותך בשבע, זה בסדר תמרה? היא חיכתה לו בשבע למטה. חצאית שחורה חולצה לבנה. כעבור שלושה חודשים היא ואלברט נישאו באולם של דוד. אלברט טיפל בה כמו במלכה. מגיש לה כל בוקר קפה למיטה. כשנכנסו לביתו בפעם הראשונה, הראה לה את חדרי הבית. כשהגיעו לחדר השינה, פתח את הארון. שש שמלות חדשות, כל אחת תלויה על קולב, כל אחת בצבע אחר , עמדו מוכנות עבורה. היא קפלה את החצאית השחורה את החולצה הלבנה, שמה בשקית, דחפה עמוק לארון כדי לא לראות אותם יותר לעולם. מדי בוקר קמה, התמסרה לניקיון הבית. ממרקת, מנקה, מסדרת, מבשלת, מבריקה, עוברת ליד הארון. מכבסת לאלברט את החולצות, מגהצת, משאירה אותן בחוץ. שוטפת את הרצפה מסביב לארון. מנקה את דלתות הארון, לא פותחת. היא מרגישה שזו מתחילה להיות אצלה אובססיה. קמה בבוקר , לפני כל דבר אחר, מקרצפת את דלתות הארון, ממרקת כתמים נסתרים בדלתות. משפשפת עם הרבה סבון. שוטפת במים, ושוב מבהיקה את הדלתות. היא לא מצליחה להיפטר מזה. חצאית שחורה חולצה לבנה טמונים עמוק בפנים. זה קרה אחרי שבועיים. התעוררה באמצע הלילה שטופת זיעה. אלברט ישן בצד השני של המיטה שנת ישרים. היא הלכה לארון, פתחה את הדלתות, מעיפה בגדים החוצה נכנסת בעצמה לתוך הארון, מחפשת את החבילה. קרעה בפראות את הניילון הוציאה את הבגדים, מתבוננת בהם, פורשת אותם, ממששת, ממוללת את הבד בידיה, ממררת בבכי לתוך החצאית השחורה. למחרת בארבע לבשה את החצאית השחורה ,את החולצה הלבנה, והודיעה לאלברט שהיא חוזרת לעבוד באולם.