נדיה והתוף המקודש פרק 2

הערב ירד על בקתות הכפר,

מרחוק הגיעו הדייגים בסיום יום עבודה עם רשתותיהם וחכותיהם על גבם.

ריחות נעימים מעוררי תיאבון של ארוחת הערב החלו לזרום באפם של הרעבים ולהגיר את רוקם לקראת המטעמים.

בני משפחתה של נדיה כרעו סביב הקערה המלאה כל טוב חופנים בידיהם את האוכל ומגישים לפיהם .

נדיה ידעה שמשפחתה בעד עדיפויותיה ולא חששה לתאר לאביה את אשר קרה היום בשיעור התיפוף.

האב החכם אמר לה חרש:

• את יודעת מה שאף אחד לא יודע. זה דבר ענק. לא כל אחד מחזיק בזכות גדולה שכזו, לדעת את הנסתר .
•  
• כן אבא, אבל...
•  
• בלי אבל. האבות הקדומים בחרו בך. חכי בסבלנות , יבוא היום שאי אפשר יהיה לחיות בלי התוף שלך...
•  
• אני מאמינה לך אבא. אבל...
•  
• רק תחזרי על המקצבים הסודיים כל יום. אני יודע שהתיבות נדירות וקשות לביצוע אבל את מסוגלת למה שאף אחד לא מסוגל כאן בכפר. אני גאה בך ילדתי.

לאחר העידוד המחבק יכלה רק לעזור לפנות ולנקות את שטח הסעודה וללכת ליצועה.

הירח המלא הסתכל עליה בעיין אחת פקוחה ואוהבת.

היא ידעה שהוא רואה אותה. מבעד לבדים .מעבר לגג הקש של הבקתה. מחוץ לחלון שמעליה.

בליבה חזרה כמידי לילה על מקצב מוזר שרק היא ידעה והבינה ,

מול עיניה העצומות עלה והתגלם "ראס השבט הקדום" ,

הוא הביט בה באהבה רבה. לא אמר מילה.

רק הקשיב למקצב שמלמלה וירד לעומקן של הידיים הטופחות על הגוף יחד עם המלמול.

דמעות זלגו מעיני נדיה כשהיא חשה מכורבלת בחיקו של ראס השבט.

היא זכרה את הפעם הראשונה שהתגלם לפניה בשדה שליד הנחל. בעת שמאמאדו אחיה ניסה לדוג דגים מעופפים.

אולי היא התעלפה שם,

ידעה שמראות כאלה מתגלים רק בלילות הבאגה ,

כאשר ה"קאקילמבה יוצא מבין העצים כשהוא קטן וזוחל ואז גדל ומתעצם  עם התופים והריקוד המטורף הוא מגיע לגובה 15 מטר ומהנהן בראשו את ההן והלא. בתשובה לשאלות חברי השבט, האם זה יקרה? האם ההוא יחזור? 

כולם באים לשאול אותו שאלות והיא לא מעזה.

ושם באמצע היום ומתחת לשמש הלוהטת הוא הופיע באחת ואמר לה בקצרה

• הקשיבי למקצב ונגני אותו :

הוא תופף איתה על גופה כשהוא מחזיק בשתי ידיה.

אות ומקצב בלתי נשכחים,

היא נצרה ושמרה עליו כעל בבת עינה. ולא גילתה לאיש איך ההברה מתגלמת.

כאשר הופיע בלילות הבאגה היא הסתתרה בין התופים מרכינה ראש. חוששת מקנאת מתופפים אחרים.

לעולם לא יתנו לי להראות מה אני יודעת חשבה בעצב.

הגיע היום וראש השבט הנוכחי ראה אדמה מיובשת ויבול חסר ודל.

הגשם בושש לבוא ,

העלים התייבשו זה מכבר ונשרו ועדיין האדמה היתה סדקים סדקים של יובש.

כל טיפת מים נמדדה ונחשבה ליד הבאר כאשר הנשים והילדים באו עם דליים לראשן לקחת לשירות המשפחות.  

ראש השבט חיפש לתקשר עם הראס הקדום. שירגיע אותו.

ייתן מילה טובה. שיאמר מתי ירד הגשם.

לא היה שום קשר בין ראש השבט הנוכחי וראס הקדום.

מודעות ריקה מתוכן. השערות בעלמא.

באין תשובה ואין פיתרון הלך ראש השבט שפוף ראש מסביב לכפר ,

סבב את הבקתות. ספג את שנת האנשים. כאשר הוא ממלמל.

• לא יכול להיות שאין רישום של תקשורת בכל הכפר הזה עם אף אחד. יש מישהו שמתקשר כאן. מי זה ? מי זה?

כמו תשובה רחוקה , משהו פעם וחי בבקתת המשפחה של נדיה.

הוא נשם עמוק והתקרב לחלון שמעל המיטה של נדיה בשקט,

ראה את אלומת האור היוצאת מתוך החזה של הנערה.

שמע את המלמול של רישום הקצב הנכון.

זה העיר את נימי נפשו ואת זכרונו הקולקטיבי.

כך שקע אל האדמה וגבו אל הקיר כמו בשולי המודעות הוא ספג לתוכו את האפשרות.

הילדה הזו מסוגלת לתקשר עם ראס השבט הקדום.

לאן מגיעות ידיעותיה?

מי היא ?

מי את?

• לא חשוב מי ,

נשמעה התשובה.

-מחר ירד גשם ....

וכך היה .

המשך יבוא

C רחל פיש בנגורה