סיפורים
קוראים לזה אהבה
שלושה חודשים מאז שפטרו את בעלה מעבודתו, היא רואה אותו הולך וקמל מול עיניה. בתחילה, דווקא אהב את המצב החדש. מדי בוקר היה מסיע אותה לעבודה, קובע פגישות. זיק החופש בער בעיניו. שיתף אותה בפגישות שקיים בארוחות צהרים, פגישות עסקים מחוץ לעיר. אהב את החופש שנפל עליו אחרי חיים אינטנסיביים מלאים. הבן אדם פרח.
אולם, השבועות עברו ושום דבר לא צמח מפגישות העסקים שהשתתף בהם.
היא ראתה את הייאוש בעיניו. ידעה שהמצב הכלכלי מדיר שינה מעיניו.
בתחילה, היה מלא מרץ. הפתעות חיכו לה כשחזרה הביתה אחרי יום העבודה.
פעם זה היה מחסן חדש בגינה. פעם, מדפים חדשים במטבח, שחיכו שיסדרו אותם שנים. הוא שפע מרץ.
בשבוע הראשון לאחר שהפסיק לעבוד, היה אוסף את איתמר מבית הספר, הולכים למסעדה. התענג על הביחד עם איתמר. מדי פעם הכין להם ארוחות. נהנה מהעמידה במטבח, להכין ארוחות שאיתמר והוא יאכלו למחרת בצהרים ביחד.
אולם ככל שהזמן עבר, חדוות העשייה עזבה אותו. מבחינתו, אפשר היה להסתפק בפיתה חומוס וסלט. הוא לא היה זקוק ליותר מזה.
בזמן האחרון, אחרי שאיתמר כבר למד שאבא שלו כל הזמן בבית, הפסיק להתייחס לביחד ורץ לעניינים שלו.
לעיתים קרובות הייתה מוצאות אותו יושב בגינה ובוהה. פשוט יושב על כסא ובוהה בצמחים. לא היו יותר הפתעות כשחזרה הביתה. אפילו עבודות הבית חיכו לה. מדי פעם שמעה אותו מדבר עם חבר בטלפון. החבר שאל אותו למה הפסיק לבוא לבקר אותו בבקרים בעבודה. תבוא, נשתה קפה.
"בסדר גמור, אעבור מחר" הבטיח אולם הוא לא בטוח שאכן ילך אליו מחר.
לפני הפיטורים, הביקורים האלה היו אחרים.
היה מגיע פעם בכמה זמן, הפקידה היתה מכינה קפה, מעבירים את הזמן.
בזמן האחרון כשהלך לחברים שלו במקום העבודה, הרגיש כמה הוא לא שייך. תחושת הכח שהיתה בו כשהיה נפגש איתם בזמן שעבד, נעלמה.
אז, כשכל אחד השוויץ "למי יש יותר גדול" זה בא לו בטבעיות.
היום, הוא הרגיש שהוא במקום אחר. והיא, היא ראתה את המבט הכבוי בעיניו.
הדבר הנורא ביותר מבחינתה היה, כשהפסיק לבוא אליה בלילות. היא לא ויתרה וניסתה ליזום, אבל גם כשזה קרה, הרגישה שהוא לא ממש איתה שם.
כל כך הרבה שנים ביחד איתו ואף פעם לא אמר לה לא. המיטה, תמיד הייתה זו שחיברה ביניהם. גם כשגלתה לפני כמה שנים, שבעלה ניהל סטוץ עם איזה בחורונת, מעולם לא מנע עצמו ממנה. להיפך, הפיוסים הגדולים ביותר באו דרך המיטה. בתקופות הכי קשות שלהם, המיטה הייתה מבצר האינטימיות האחרון שלהם. שם, התוודו אחד בפני השני. בשקט, בלחש, באינטימיות, כדי שהילדים לא ישמעו. שם, ישנו כמו "כפיות" ועשו אהבה .
כשבאה אליו לילה אחד, מלטפת אותו, נצמדת אליו, הזיז את ידה בעדינות מגופו אומר לה שאין לו חשק. הסתובב על צידו ונתן לה את הגב. באותו שנייה הבינה שהגרוע מכל עומד בפניה.
ליבה יצא אל אהבת חייה. רצתה לחבק אותו, לנשק אותו, להגיד לו שזו תקופה רעה בחיים וזה יעבור. ניסתה לפרוץ פתח בחומה שהקים למולה, אבל הוא דחה אותה מעליו. היא ראתה את בעלה הולך וקמל מול עיניה וליבה יצא אליו.
אייל ישב בגינה בוהה בצמחים לא מרגיש איך הזמן עובר כשהנייד שלו צלצל.
הוא הסתכל על השעון. עוד מעט איתמר יחזור מבית הספר והם יאכלו ביחד צהרים.
"דורון! שתדע לך! זה לא יעבור לך בשקט!" צעקה מישהי מעבר לקו
"טעות" ענה ונתק את הטלפון
הנייד צלצל בשנית
"דורון! אל תתחמק ממני!"
"זו טעות במספר. הגעת לבן אדם הלא נכון. אני לא דורון"
"אתה בטוח??" התקיפה מישהי מעבר לקו
"עד כמה שאני זוכר לא קוראים לי דורון. מהיום שנולדתי קוראים לי אייל"
"אני לא מאמינה!" המשיכה להתקיף ההיא מעבר לקו "זה עוד תרגיל של דורון לא לדבר איתי. אני לא מוכנה לזה! אני דורשת שיבוא ויגמור את העבודה!!"
הוא חייך
"תקשיבי. אין פה שום דורון. טעית במספר"
"לאיזה מספר הגעתי?"
"לאיזה מספר רצית להגיע?"
הקריאה לו את המספר שרצתה
"פספסת בספרה האחרונה. אותו מספר בדיוק אבל בספרה אחרונה טעית"
"אוף" רטנה מעבר לקו "סוףסוף הייתי בטוחה שתפסתי את הדורון הזה. אתה לא מתאר לעצמך כמה אני מנסה והוא לא עונה לי. הייתה לי בדירה סתימה בכיור, הוא בא לתקן , השאיר פתוח, אמר תיכף חוזר וכבר שלושה ימים אני לא שומעת ממנו. אני כל הזמן מרוקנת דליים. אתה בטוח שאתה לא דורון?!" היא נשמעה מיואשת
"בטוח" חייך "אבל אם זה רק לסגור את הברז, זו לא בעיה, את יכולה לעשות את זה בעצמך"
"ועוד שנייה תגיד לי גם לטפס על האוורסט, לשים דגל ולרדת בדילוגים"
הוא פרץ בצחוק
"אל תגזימי! תעזבי את דורון. תקראי לחברים שלך הם יתקנו לך את זה ברגע"
"אל תצחיק אותי. החברים שלי כבר שלושה ימים באים ומתסכלים על הדליים כעל ממצא אנתרופולוגי משגע."
הוא חייך בשנית
"את נשמעת מאד צעירה. בת כמה את?"
"אתה נשמע מאד מבוגר. בן כמה אתה?? מה השאלות הטיפשיות האלה? אתה יכול לבוא לתקן או לא???"
חיוך עלה לו על הפנים
"איפה את גרה בכלל?"
היא אמרה את שם הרחוב. זה היה מרחק של עשר דקות נסיעה.
" זו דירה שכורה?"
"איך ניחשת?"
"בגלל שם הרחוב. כל הסטודנטים גרים שם"
"צודק. אני סטודנטית"
"מה את לומדת?"
"תקשורת. אם יום אחד תשמע על אפרת שלו, דוברת ראש הממשלה, תזכור שזו הייתי אני, שדיברת איתה ולא באת לתקן לה את הכיור!" ענתה בטון כעוס
הלהט בקולה מצא חן בעיניו
"אני כן אבוא לתקן לך את הכיור, אבל לא עכשיו"
חשב שילך לעשות את זה אחרי ארוחת הצהרים עם איתמר.
"שיט. יותר מאוחר אני צריכה לצאת ללימודים, אתה בטוח שאתה לא יכול לבוא עכשיו? כולה כיור, אמרת שאפשר לעשות את זה ברגע. "
הוא התמתח בכסא מחייך.
מזמן מישהו לא היה זקוק לו. מה יש לו לעשות חוץ מזה? הרפתקה קטנה אף פעם לא הזיקה. הוא התרומם מהכסא "באיזה מספר בדיוק הבית?"
כעבור כרבע שעה נקש על דלת ישנה בבנין לא חדש. הוא שמע קולות מתקרבים לדלת. הדלת נפתחה ובפתח עמדה בחורה צעירה משוחחת וצוחקת בנייד
"בוא תכנס, אני בטלפון עם חברה" משכה אותו פנימה, סוגרת אחריה את הדלת
"גלית, אפגוש אותך בלימודים, מישהו בא לתקן לי את הכיור. ביי!" הניחה את הנייד על השולחן.
"נעים מאד, אני אפרת שלו" חייכה אליו מושיטה את היד
"נעים גם לי, אני אייל" לחץ את ידה בוחן אותה
צעירונת. ג`ינס צמוד, גופיה שחורה, שיער אסוף, פנים חמודות.
"בוא אייל. אראה לך בדיוק מה הבעיה" הוליכה אותו למטבח
"את גרה כאן לבד?"
"כן. בשנה הראשונה עוד גרתי עם שותפה, אבל נמאס לי. אני אוהבת את הפרטיות שלי. לא משהו מיוחד הדירה הזו, אבל היא קטנה ושכר הדירה לא גבוה ואני יכולה לעמוד בתשלומים"
"ההורים לא עוזרים לך לממן אותה?"
"אבא שלי מגיל עשר שוכב מול חוף הכרמל. מכיר את המקום?"
הוא הביט בה בשאלה
"הוא מת! מה קשה להבין פה?" צחקה
הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו
"אני עם ההומור השחור שלי. עזוב. אמא שלי, עוזרת לי כמיטב יכולתה. אני עובדת כמלצרית ב"איטליה שלנו" מכיר את המקום?"
"בוודאי, אחרי הכיכר"
"בדיוק. תבוא, תאכל, תשאיר טיפ גדול. " חייכה
הוא חייך בחזרה.
היא הייתה מתוקה, החיוך שלה האיר את פניה והזרים לו את הדם בגוף, כמו שלא זרם אצלו הרבה זמן.
"בואי נפתור קודם את בעיית הכיור, אח"כ נעבור לבעיות אחרות"
כשסיים, הודתה לו בחיוך מאיר פנים.
"אייל. ממש הצלת אותי. אין לי מילים. תודה רבה. אני מבטיחה שאם תגיע לאיטלקיה שלי, תקבל את השירות הטוב ביותר בעיר"
הוא חייך אליה בחזרה "זה באמת היה שום דבר"
"אתה מתוק אמיתי" נשקה על לחיו
"בוא. ארד איתך למטה. אני נוסעת לאוניברסיטה ללימודים"
"איך את מגיעה לאוניברסיטה?"
"באוטובוס כמובן. יש לי תחנה לא רחוקה מהבית"
"רוצה שאקח אותך? זה בכל מקרה בדרך שלי. "
עד לאוניברסיטה השיחה קלחה ולרגע קיווה שהדרך תהיה ארוכה יותר.
באוניברסיטה, הוריד אותה לפי בקשתה.
"אייל. אני שוב מודה לך. אם תרצה למצוא אותי אתה יודע איפה" חייכה חיוך קטן העיפה לעברו נשיקה באוויר ויצאה מהמכונית.
הוא עקב אחריה במבטו. גם כשנעלמה המשיך לשבת שם עוד מספר דקות ולבהות.
צלצול הנייד העיר אותו. זה היה איתמר. הוא רצה לדעת אם לחכות לו לארוחת צהרים. הוא נסע הביתה.
למחרת, כשישב ובהה בצמחים, נזכר בה. החיוך, העליצות. הוא החליט להמר ויצא לכיוון המסעדה שידע שהיא עובדת בה. כשהתיישב במסעדה, נגשה אליו מלצרית, שאלה אם אפשר לעזור לו. הוא הזמין אספרסו ושאל אם אפרת עובדת היום. המלצרית ענתה שהיא עובדת במשמרת ערב. נדמה לה שמחר היא במשמרת בוקר.
הוא כעס על עצמו. טיפש, חשב לעצמו, מה חשבת לעצמך? תתאפס. בגיל, היא יכולה להיות הבת שלך. מה אתה עושה?
אולם למחרת חזר שוב למסעדה. התיישב וחיכה. הוא ראה אותה פוסעת למולו. היא הביטה בפנקס שלה ואמרה "תרצה להזמין משהו ?"
"הבטיחו לי את השירות הטוב ביותר בעיר. באתי לבדוק"
היא הרימה עיניה
"אייל!!! אני לא מאמינה" התכופפה ונשקה לו על לחיו "באת! איזה יופי! בוודאי שתקבל שירות מצוין. בנוסף לקפה תקבל גם חברה. אשב איתך. אין לי הרבה עבודה" הגישה לו את הקפה התיישבה מולו.
הוא לא הרגיש את הזמן כשישבה מולו פטפטה, צחקה, עיניה בורקות. קלל את הרגע שאחת הבחורות במסעדה קראה לה ואמרה לה שהיא חייבת לחזור לעבודה. הוא המשיך לשבת והזמין סלט וטוסט, רק בשביל להסתכל עליה. ראה אותה מתרוצצת בין השולחנות, מדי פעם נגשה לשולחן שלו שאלה אם הכל בסדר.
באחת הפעמים שהגיחה אליו שאל אותה מתי היא מסיימת את המשמרת. היא ענתה שכשהיא מסיימת היא חייבת לרוץ לאוניברסיטה ללימודים. הוא הציע לקחת אותה לשם. כשירדה מהרכב באוניברסיטה חייכה אליו בעיניים נוצצות.
"אתה קסם אמיתי אייל. רוצה לקפוץ אלי לקפה מחר?"
הם קבעו אצלה למחרת בצהרים.
ליבו חישב להתפוצץ כשנקש על דלתה. היא פתחה לו את הדלת מביטה אליו.
לפני שהוציא מילה מהפה, קפצה עליו, כורכת רגליה סביבו נושקת לשפתיו.
הוא הצמיד אותה אליו ושכח מהעולם כולו.
הרומן החדש עם אפרת הצית בו חיים.
הוא היה מגיע אליה בשעות הצהרים כשאשתו הייתה בעבודה, מבלה איתה במיטה, מסיע אותה לאוניברסיטה. הרגיש שוב, כמו נער בן שש עשרה.
במשך היום דברו בטלפון, התייעצה איתו בנושאים שונים, הוא הרגיש מחוזר.
היא הלהיטה לו את הדם. באחד הערבים, כשידע שאפרת במשמרת הציע לאשתו ללכת למסעדה שעבדה בה. כשראתה אותו הופתעה אולם העמידה פנים שהיא לא מכירה אותו ושרתה אותם. הוא נהנה לראות אותה מצד אחד ואת אשתו יושבת מולו. האתגר הלהיט אותו. בלילה, כולו מלא אדרנלין חזר לאהוב את אשתו.
לאחר כשלושה חודשים, מלא חיים מהרומן עם אפרת החל שוב בפגישות עסקים. כעבור כמה שבועות התקשרו אליו מחברה גדולה והציעו לו תפקיד מנהלי בכיר. המשכורת לא היתה גבוהה כפי שהורגל אליה, אולם הוא לא יכול היה לסרב. העבודה היתה מחוץ לעיר ותכיפות הפגישות עם אפרת פחתו.
כעבור חצי שנה נכנסה אשתו ל"איטלקיה הקטנה" והתיישבה.
אפרת נעמדה מולה.
"את רוצה להזמין משהו?"
"כן. אספרסו קצר בבקשה"
אפרת רשמה את ההזמנה ופנתה למטבח, כשחזרה, הניחה את הקפה על השולחן
ופנתה ללכת,
"רגע!" אמרה לה אשתו "את יכולה לשבת רגע?"
אפרת התיישבה מולה בפנים חתומות
"אני רוצה לדבר איתך"
"דברי. אני שומעת"
חיוך הפציע על פניה של אשתו "אני רוצה להודות לך"
"לי?" הביטה בה אפרת במבט שואל
"כן . אני מודה לך שהחזרת את האור לעיניו של בעלי. אני כבר חשבתי שהכל אבוד. אבל מסתבר שאני מכירה את אייל, טוב יותר משהוא מכיר את עצמו."
האישה הוציאה מעטפה מניחה אותה על השולחן.
"הנה. בדיוק כמו שסיכמנו. שכר הלימוד לשנה באוניברסיטה, במזומן. את עשית עבודה נפלאה"
אפרת לקחה את המעטפה, הכניסה לכיסה.
"עד היום, אני לא מבינה איך היית מסוגלת לעשות דבר כזה"
"מה יש להבין? קוראים לזה אהבה " הביטה אליה אשתו בחיוך
"אהבה?" ענתה אפרת "זו לא אהבה! את סדרת לבעלך מאהבת!"
אשתו לקחה לגימה מהקפה
"אפרת, בעלי קמל מול עיני. הוא דעך. האגו שלו קבל מכת מוות. שום דבר לא עניין אותו יותר. אני לא הייתי מוכנה להפסיד אותו. אני הייתי מוכנה לעשות הכל כדי להחזיר אותו לחיים. זו פשוט אהבה. אהבה עמוקה מאד. אני מאחלת לך, שיום אחד תזכי גם את לאהבה שכזו"
לאחר דקות ארוכות אמרה אפרת " אני חושבת שאת אישה מיוחדת במינה"
"לא. " קמה ממקומה אשתו "אני בכלל לא מיוחדת, אני פשוט אישה, שמוכנה לתת את נשמתה למען הגבר שהיא אוהבת. אבל הוא, לא ידע על כך לעולם" הסתובבה ויצאה מהמקום.
