יש לי עוד חצי שעה של עבודה אמרתי לעדי ואז אצא לדרך ניפגש בבית הקפה ליד המשרד שלי ומשם נמשיך וסגרתי את הטלפון.
שוב לא מוצאת את עצמי בכל הבלגן, חוסר המשמעת שלי בזמן האחרון בעבודה, ערמות של ניירות שנערמו מחוסר יכולת לעבוד בחודשים האחרונים, המצב הכלכלי שהפך עם הימים לבלתי נשלט, היחס הבלתי נסבל וחוסר הסובלנות שלי כלפי חברים, משפחה וקולגות. הזמן הפך את היוצרות במקום לשפר רק נעשה יותר ויותר רע.
עדי כרגיל נראתה נפלא, שערה השחור והגלי היה ארוך ומלא ברק, עייני שקד מלוכסנות כמעט, גופה חטוב. עדי הייתה בגיל השלושים לחייה רווקה דיי מבוקשת אך בררנית באותו מידה.
התחברנו באקדמיה לעיצוב והפקת אירועים שכמובן היא צלחה בו והמריעה שחקים, עדי לקחה את זה רחוק, עבדה כפרי לנסרית והייתה מאוד מקצועית ומבוקשת בתחום.
מאז עברו 6 שנים ועדיין החברות הייתה יציבה, שמחת החיים שבה והיכולת שלה לראות הכל בורוד, גם בסיטואציות הכי קשות חיברו אותי אליה בהערכה ובכמיהה לדעת איך לעזאזל היא עושה זאת.
הפגישות אתה נעשו יותר קצובות עם הזמן עקב המשברים שיצרתי לעצמי.
תמיד הייתה מוכנה לעוד שסן של שיחות נפש בעיקר עלי ועל החיים המחורבנים שאני עוברת.
עדי חיבקה אותי כל כך חזק והידקה את גופי לגופה, נבוכה מעט הסתכלתי בפניה ואמרתי נראה כי חזרתי מהמתים לפי חיבוק הדוב שקיבלתי. עדי ביקשה כי נתיישב בבית קפה.
ואז הבנתי כשהסתכלתי בענייה, שמעת מאמיר נכון? את תמיד מצליחה להדהים אותי מחדש כשאת יודעת רק מלהסתכל עליי, מה קורה איתי, אמרה עדי.
באותו רגע ליבי פעם בחוזקה, הרגשתי כי אוזני עוד שנייה מתפוצצות מהרעש, ידי החלו להיות לחות יותר ויותר והבעתי קפאה לה. שתקתי ניסיתי לעכל את עצם העובדה כי הזכרתי את שמו, את שמו של אמיר, הגבר שלי או יותר נכון שהיה שלי ורציתי מכל דבר בעולם שיישאר שם לעד, בליבי ובתוך גופי.
דברי, ספרי אמרתי ואל תחסרי דבר, ביקשתי. הוא הופיע אצלי אתמול בדירה בשעת לילה מאוחרת, כבר ישנתי האמת, אבל קמתי בלא רצון ופתחתי את הדלת למשמע צלצול הפעמון שלא רצה להפסיק.
אמיר עמד לו שם בפתח הדלת לבוש ג'ינס דיי בלויי ומלוכלך וחולצת פולו קרועה במקצת. הוא התנצל קלות על ההפרעה והשעה וביקש להיכנס. דיי מבולבלת וקצת מנומנמת הובלתי אותו לסלון.
אמיר נראה דיי נסער, הצעתי להכין לנו קפה, כמובן הייתי צריכה את הקפה החזק שלי בכדי להתעורר.
אמיר התיישב על הספה ידיו שיחקו אחת עם השנייה בלא מרגוע ושתק ארוכות. בינתיים סיימתי את הקפה אך הוא לא נגע בשלו. התייאשתי ולבסוף ביקשתי לדעת מה מביא אותו אלי ועוד בשעה כה מאוחרת ואחרי כל כך הרבה זמן שלא שמענו ממנו.
אמיר המשיך לשתוק כמנסה למצוא את המילים הנכונות, עדי, מה שלום אדווה, שאל? שתקתי לא הגבתי חיכיתי לשאלה הבאה. אני מצטער, כל כך מצטער על הכל איני יודע מהיכן להתחיל. אני יודע כי עברו חודשים מאז נעלמתי בלי לומר מילה אך יש סיבה טובה, וכאן קטעתי אותו, אמיר למה אליי באת, אדווה היא זאת שצריכה לשמוע את אשר יש לך לומר. איני יודע איך לעשות זאת, מתבייש אני במעשיי, רוצה כל כך לשמוע את קולה לראות את פניה העגולות, לצוף בעייני התכלת שלה ולנשק את שפתיה הכה מתוקות. אך איני יכול, מפחד אני כי אותי היא תבריח ולא תוכל לקבל את אשר אספר לה.
אמרתי כי אדבר אתך, וכשהתקשר אלייך את תקבלי אותו אם לא בברכה אז בהקשבה מלאה.
נכנסתי לדירה חלצתי את נעליי בדרך למטבח, זרקתי את התיק על השטיח המדהים שקיבלתי מאימי ליום ההולדת האחרון, לקחת את בקבוק היין האהוב עליי MASI אדום שחיכה לי על השולחן במטבח עוד מיום אתמול, התיישבתי בספה ומזגתי לי מהיין. הנחתי את ראשי לאחור ובהיתי בחלל מנסה לחזור על השיחה עם עדי.
למה עכשיו, למה היום, היום שבו היינו אמורים לממש את הזוגיות שלנו באופן חוקי. אחרי שכבר הייתי חצי דרך בלנסות במאמץ אדיר לשכוח אותו, הוא פה ורוצה לדבר, מפחד לדבר, למה???
בעודי חושבת עליו ומנסה לדמיין את דמותו מולי, את גופו השחום והחלק, עיינו שחורות אך רכות, שיערו קצר ומרושל שתמיד נראה כי יצא רק עכשיו מהספר, ידיו גבריות אך עדינות, קולו החמים שתמיד ידע לומר את המילים הנכונות בזמנים קשים שעברתי בחיי. צלצל הטלפון ידעתי כי זה הוא. התרוממתי הבטתי בטלפון אך מפחדת להרים.
הלו... ושתיקה. שמעתי את קולו מעבר לקו ושוב הלב ושוב הרעש הנוראי של דפיקות הלב באוזניי.
שלום אמר, שלום אדווה.
שתקתי מחכה לעוד רוצה לשמוע את קולו אל תפסיק לדבר אומרת בראשי.
איני יודע מהיכן להתחיל אך אומר לפני, כי לא נשכחה דמותך מראשי, כי קולך עדיין מהדהד בכל מקום בו אני נמצא ואת מגע ידייך מנסה להרגיש בכל חלום כל לילה.
אוהב אותך עדיין, תני לי דרך להגיע לתוכך ולהסביר את אשר עבר עליי.
קבענו להיפגש. עוד שלוש שעות ואני אראה אותו.
המשך בקרוב...
