כאב וזיכרון

 מעוררים כאב. געגועים והמון ערגה 

קופסת הזמן הפרטית שלך מלאה זיכרונות מבית הוריך, שם הוגדרה לראשונה המילה: אהבה. והבדידות הזאת, והצלקות, והכאב...

כל חיי , עד מותי , אוליך את הצעקה

זו שלא תמחק לעולם

את העצב , את הכאב

צלקות המרורים , החסר והדאבה....

זיכרונות ילדות מימי המעברה, והזיכרונות כואבים את הספר שנרמס ואת העץ שנגדע

רגעים של בדידות ושתיקה,  ובלב הנדר לאהבה.

שיר מרגש יצחק היקר על הזיכרונות שלא ממש היו נעימים בילדותך במעברה.

יום טוב ומבורך

שמוליק

.

יצחק יקר לי מאוד, 

תודה רבה-רבה על שירךָ זֶה, שהוא סיפור-חייךָ, סיפור-חייכם. 

עכשיו אתה מביט ורואֶה - ורואֶה: אין נחמות ...  

צעקתךָ נשמעת וכאבךָ חי. החסר של אותם ימים עוד פועם 

בזכרונךָ. 

שוב, 

תודה רבה-רבה לךָ, יצחק יקר לי מאוד. 

רבקה

---

קופסת הזמן ממאנת נחמות

להביט יחף , מחוץ למראה

לא לשכוח -

גם במילים , שלא נאמרות

מקסים

אני לא זוכר מתי פגע ונגע בלבי איזה שיר כמו השיר הזה.כאילו חזרתי באחת למחשבות שלי על הילדים במעברות שאותם לא היכרתי אבל הסיפורים עליהם נגעו מאד בלבי.

ורק לחשב איזו קריירה נהדרת עשית מאז.

את השיר והכאב לא אשכח הרבה  זמן. 

המעברה 

קשיי היום 

ההשפלה 

כאב בגעגוע. 

חיבוק לך יקר

ימים לבנים חסרי תקווה ... 

ישארו בתיבת זיכרונותיך

ילוו עד אחרית. 

לא פשוטים היו הימים דאז, 

מעברה, עלבון, בושה,בדידות ...

לא יכולתי שלא להתרגש משירתך

נגעה אצלי ברובדים הכי עמוקים

זה לקח אותי בהחלט

לזיכרונות האישיים שלי.

בוקר פז יצחק יקר

ממני עליזה. 

איש יקרלי

מאוד מתחברת לעברך

כואבת אותו ומאוד מאוד מזדהה

יום נעים לאיש  נעים

ממני מרים

.

יצחק יקר לי מאוד, 

שבתי לשירךָ - אורנה הזכירה אותו בראשית שירהּ "המעברה" - 

וקראתי שוב אֶת תגובתי לךָ, כאן: 

האמת - לא ידעתי איך להגיב לשירךָ זֶה. 

האמת - גם עכשיו קשה לי להגיב לוֹ. 

אני חוששת מהתפרצוּת רגשית, מצדי, ואני חוששת מתגובה 

מבוקרת מדַי. ותגובתי הראשונה היא אכן תגובה מבוקרת מדַי. 

שירךָ עזר לי להבין יותר אֶת בנֵי העלייה הזאת שעזבו אֶת הארץ

ברגע שרק יכלו. שבעוּ מהשפלוֹת. רצו התחלה נאותה במקום

אחר. 

מעל הכול - שירךָ הוא הצעקה שלא יכלה לפרוץ אז, בגלל 

התנאים, בגלל התדהמה לעינֵי המציאוּת שבָּהּ הייתם 

כבולים. 

אני מתביישת, כפי שהתביישתי אז, כשהכרתי מעברה בפעם 

הראשונה. ואני מבינה, רגשית ובראש, ש- הכאב הזה לא יכול 

להימחק על-פי צו, או על-פי לוחוֹת הזמן. 

ואני מעריצה אֶת כל מי שהצליחו להתרומם מעל מצבם. 

ואני כואבת אֶת אלה שלא יכלו, 

וברשותךָ, אני כואבת אֶת כאבךָ ומנסה להכיל אֶת מצוקתךָ/

מצוקתָם של אז ושל היום, בזכרונותיךָ. 

סלח לי על הגמגום בתגובתי זאת, יצחק יקר, 

ותודה רבה שוב על שירךָ. 

בהערכה רבה, 

רבקה

---