הפתעה בזימבבואה / פרק ג'
משטח לבן נפרש לרגלינו כמו מרבד של שלג אחרי הסערה, כך נראו השמיים שפעם היו מעליי וכעת הם תחתיי.
אני חונקת את דמעותיי שמא יחשבו הדיילים שקרה לי משהו ויבואו לתחקר אותי.
אסי אפילו לא מנגב לי את הדמעות ולא מביט בי מאז שעלינו למטוס, נו, הוא כבר נרדם.
אני לא מבינה למה עליתי למטוס, למה לא ירדתי, אני מריצה סרטים מפחידים במוחי והדמעות זולגות אל תוך גרוני ואני בולעת את המליחות הזו. עייפתי והשינה משתלטת עליי. אני חשה חולשה ורפיון.
אני פוקחת את עיניי לקול שריקת המנועים ומגלה שהמטוס נוחת.כנראה שנרדמתי, רעד קל עובר בכל גופי למראה אנשי המקום הנראים כפירורים שחורים פזורים על משטח הנחיתה, איזה יום הולדת מגעיל, אני חושבת.
המטוס נוחת ותוכו נשפך החוצה והלבן מתערבב עם השחור כמו עוגת שיש.
השמש שקעה והחשכה מזדחלת ועוטפת את המתחם. בחוץ כל הפירורים השחורים מתאחדים עם החשכה ורק לובן עיניהם מאיר כמו פנסים קטנים או כגחליליות.
אסי פורק מהתאים את התיקים אוחז בידי ומושך אותי החוצה.
אנחנו רצים אחרי כולם עד לדלפקים בפנים ,
"איי איי, הרגל התעקמה לי , תעצור !"
"אין זמן, בואי כבר בכיינית"
"מה קרה לך, אסי, כואבת לי הרגל"
"כשנגיע נראה"
אני צולעת ורצה , צולעת ורצה, איזה סיוט , כזה עוד לא היה לי.
מסיימים עם המוכסים ויוצאים החוצה לחפש רכב.
אני רואה שעוד זוג עומד לידינו וממתין.אסי לא מדבר איתם רק מדי פעם מעיף בהם מבט קצר.
פתאום עוד ארבעה זוגות מצטרפים ומדריך שמתחיל להסביר לנו על הטיול המאורגן.
אני מרגישה שכל שלב הוא הפתעה בשבילי.
"אסי, תגיד , זה טיול מאורגן ?" אני לוחשת לו.
"אז מה חשבת פוסטמה, שאני מכיר את זימבבואה" עונה לי בלעג.
אני שותקת בכדי לא להוסיף, והדם עולה לי לראש.
כל כך בא לי להיעלם ולחזור מהר הביתה.
אני חושבת על החברים בעבודה שהם בטח חושבים שאני עושה חיים בפריז.
על סדיני הסאטן החדשים שקניתי ועדיין לא השתמשתי בהם, על אמא שלי שבכלל לא יודעת היכן אני.
"אסי, תגיד , סיפרת לאמא שלי היכן אנחנו ?"
"לא"
"מה לא?, ואם יקרה לנו משהו"
"אל תדאגי, אם יטרפו אותך היא כבר תשמע"
"נו באמת, הבאת את הנייד שלך ?"
"לא"
"מה לאאאא?" אני צועקת.
"תשתקי , תשתקי, נדבר אחר כך"
המדריך הביט בי אך לא שאל לפשר הצעקה שלי, אולי ידבר איתי אחר כך, לא יודעת.
הוא החל להסביר את כל מה שצריך לדעת על הטיול הזה. מדי פעם מחכך את כפות ידיו זו בזו כמו שמורחים קרם ידיים,פניו העגולות נעות מצד אל צד להביט בכל הנוסעים, עיניו החומות הגדולות כמעט יוצאות מחוריהן, וכרסו הקטנה נעה בקצב נשימותיו.
הוא מעלה אותנו למיניבוס נהוג בידי מקומי בצבע קקאו , לבוש חולצה לבנה וכובע אדום,
כמו עוגת קצפת עם דובדבן בקצה.
אנחנו מגיעים לצריפונים קטנים הפזורים בין עצים עבותים כבתוך יער עד.
פחד אוחז בי .
"אתם מקבלים את הצריף הקיצוני בצד ימין" פונה אלינו המדריך.
אסי מקבל מפתח קטן ועליו תלוי מספר הצריף.
אני נזכרת בירח הדבש שלנו במלון רימונים בצפת. הממוקם על גב הר המשקיף על נוף רומנטי, חדרים עתיקים עם ריהוט עתיק, שם, שם אסי אהב אותי בכל ליבו ובכל גופו החטוב . כשנכנסתי לחדר היה שם ורד אדום על הכרית עם פתק מלא אהבה. הוא הרים אותי וזרק אותי על המיטה , משך את שמלת הכלולות והשליך אותה ארצה, ואהב, ואהב, ואהב אות עד בלי דיי.
עששית מסריחה שהייתה מונחת על שולחן קטן בפינת הצריף הפיצה אור דל בחדר.
"אסי מה זה? אין מקלחת?"
"זה בטח בחוץ, מה את חושבת , שאת בפריז?"
גועל הציף את כל גופי, עייפתי וכל כך רציתי להתקלח, ואיך....?"
הצצתי החוצה וראיתי כמה אנשים מהקבוצה כמו עומדים בתור, מחכים למשהו, או שהחושך בלבל את חושיי.
המשך יבוא
רחלי גבאי
6/14
