סיפורים
בגידה
"איפה אתה כשצריך אותך?" קראה לו בליבה.
יום שישי אחר הצהריים. בבית שרר שקט שאחרי מריבה. מריבה מהסוג שאף אחד כבר לא זוכר איך היא התחילה, אבל היא נשארת תלויה באויר.
היא שוכבת בסלון, מנסה לקרא ספר ומוצאת שהיא באותו עמוד כבר שעה. קצת קר לה בבגדים הדקים שהיא לובשת, כמו כל שנה היא מנסה למשוך את הקיץ עד גבול האפשר. הבוקר התחיל חם כאילו אמצע אוגוסט ומשעות הצהריים התחיל הכל להתקדר ולהאפיר.
מציצה אל הנייד שלה.
אמר לה שבסביבות חמש הוא אולי יתקשר, הוא צריך להביא את אבא שלו מבית האבות לארוחת שישי ואם אישתו או אחד מילדיו לא יבקשו להצטרף אליו הוא יתקשר אליה מהדרך. ככה הוא אמר.
"איפה אתה?" היא שואלת שוב ומחכה.
עוצמת עיניים ומנחשת אותו. משחק כזה שהיא עושה לפעמים עם עצמה. מדמיינת אותו בכל מיני שעות ובכל מיני מצבים.
הינה הוא לוקח את המפתחות של הרכב ואומר בנונשלנטיות "אני הולך להביא את סבא"... מחכה עוד רגע לראות אם מישהו יבקש להצטרף. שקט. סוגר אחריו את הדלת ויוצא.
צליל של הודעה נשמע בנייד שלה.
פותחת את ההודעה וקוראת "17:15 אני שם"
“OK” היא מקישה ושולחת אל המספר שלו.
ליתר ביטחון עושה שוב סריקה כללית.
בקומה העליונה בעלה ישן ובנה הצעיר משחק על המחשב. רק נקישות חרישיות על המקלדת מסגירות שמישהו בכלל נמצא שם.
הבת הבכורה נסעה לפני חצי שעה אל החבר התורן. נתנה לה את מפתחות הרכב שלה בלב כבד. רישיון של חודשיים וגשם ראשון שעומד לרדת לא עושים אותה רגועה.
נועלת סנדלים. משאירה את הטלויזיה פועלת.
אף אחד לא ירגיש אם לא אהיה כאן בשעה הקרובה, היא חושבת לעצמה ולוקחת את צרור המפתחות של בעלה מהשידה. צרור כבד ומגושם.
כמה מפתחות בנאדם צריך? היא תוהה ונועלת אחריה את דלק הכניסה.
עוד מהחניה מחייגת אליו.
"איפה אתה?" היא שואלת.
"מחכה לך ליד החורשה"
10 דקות נסיעה מהבית שלה. כל כך קרוב אבל כל כך רחוק.
מזהה את הרכב שלו, חונה ועוברת אליו.
מחייכים. לא מעיזים לגעת.
מעביר כף יד על הלחי שלה ונוסעים משם.
בדרך היא לא מתאפקת ומלטפת את ידו המונחת על מוט ההילוכים. ומשם גולשת אל ירכו.
"התגעגעתי אליך" הוא אומר. והיא לא אומרת לו עד כמה היא.
נכנסים לחניון האחורי של בנין משרדים קרוב. באמצע השבוע המקום הומה אדם, אבל בשישי אחר הצהריים אין שם נפש חיה.
יש להם חצי שעה גנובה לעצמם. הם עוברים אל המושב האחורי.
רק חצי שעה יש להם, אולי כמה דקות יותר מזה, אבל הם מתנהגים כאילו כל הזמן לפניהם.
נכנסו לתוך בועה של זמן אחר. זמן שלהם, שמנותק מהשקרים הקטנים שהם מפיצים סביבם, מסבך התירוצים וחיפוש ההזדמנויות.
מקרבת את אפה אל צווארו. מריחה אותו. נושמת אותו.
"כל כך התגעגעתי לריח שלך" היא אומרת לו והוא מטה את ראשו לאחור מתענג על התחושה והידיעה.
לשונה ונשימותיה במרכז חזהו מסחררים את ראשו, הוא מגניב יד אל מתחת חולצתה ומלטף אותה לאורך הגב.
"הידיים שלך קרות" היא צוחקת והוא פוקח עיניים ומסתכל בה.
"אני אוהב אותך" הוא אומר לה "אין לך מושג עד כמה..."
חום ורכות עוטפים את שניהם. הוא בתוכה היא בתוכו.
"אוהב אותך... אוהב אותך..." הוא לוחש בלי לומר את שמה .
אגלי זעה על מצחו, היא מעליו רפויה ומתנשמת. פוקחים עיניים, הדופק מתחיל לחזור למקומו...
מועקת הפרידה הקרובה כבר מתגנבת פנימה ומתיישבת על כסא הנהג.
הזמן שלהם נגמר.
הגשם שהיה תלוי באויר , מתחיל עכשיו לרדת.
מתלבשים, חוזרים למושבים הקדמיים, יוצאים מהחניון. בדרך הם מנסים לפזר את המועקה בפטפוט קליל, כאילו למשוך עוד רגע את זמן הבועה שלהם.
כמגיעים אל החורשה שם חונה הרכב שלה הוא עוצר.
היא נותנת לו נשיקה מהירה על שפתיו וממהרת לצאת. לא רוצה למשוך את הפרידה. מתנתקת ממנו.
רצה בגשם אל הרכב החונה. נכנסת, מנערת מעליה את הטיפות ומסתכלת על עצמה במראה. לחייה סמוקות קצת. מזל שאף אחד לא יסתכל עליה כשתחזור. מעבירה יד לאורך השיער ומסדרת אותו.
הוא מביט בה מתוך הרכב שלו. מחכה לה. מציץ אל השעון מתחיל לעשות חישובים.
היא יודעת שהוא דחוק בזמן. היא מזדרזת.
מדליקה אורות, מפעילה וישרים, משלבת הילוך ונוסעת אחריו, מלווים אחד את השני בדרך.
הוא רואה אותה במראה הקדמית, הגשם מתגבר והאורות מקשים עליו לזהות את תווי פניה, אבל הידיעה שזו היא שם, מעלה חיוך על שפתיו.
נוסעים בסמטאות. יוצאים לכביש הראשי. בצומת הבאה הם יתפצלו כל אחד לדרכו, אבל בנתיים היא עוד נוסעת אחריו. אף אחד בעולם לא יכול לנחש שהמכוניות הנוסעות קשורות זו לזו.
הוא חוצה את הצומת בצהוב המהבהב האחרון. דרך המראה רואה שהיא ממשיכה אחריו באדום. בלי שליטה הוא לוחץ על דוושת הברקס כאילו במקומה.
רואה איך מכונית שבאה משמאל נכנסת בה בעוצמה.
כאילו בהילוך איטי הוא רואה את הרכב שלה עושה סיבוב של 180 מעלות. וצידו השמאלי נמעך לגמרי. דרך המראה הכל נראה הפוך. השמאל והימין מתהפכים. הבטן שלו גם.
הוא לא שומע את הפח הנמעך, גם לא את ההתנגשות, גם לא את חריקת הבלמים. אצלו שקט מוחלט.
יושב בתוך הרכב רועד.
פתאום הנייד שלו מצלצל.
בצלצול השביעי שולח יד ולוחץ על הכפתור הירוק.
"איפה אתה?" קולה של אשתו נשמע כאילו בא מחוף מבטחים רחוק.
הוא ממלמל משהו.
"איפה אתה?" היא מתעקשת "אבא שלך התקשר והוא לא מבין למה עוד לא הגעת".
היא לכודה בתוך קופסת הפח המעוכה.
ראשה שמוט לאחור. לא יכולה לזוז. כבר לא מרגישה כלום, כוחותיה אוזלים אבל עיניה פקוחות.
מה שנשאר מהזכוכית הקידמית משמש לה כמראה דרכה היא נועצת עיניים באורות האחוריים של הרכב שלו.
שתי נקודות אדומות של הבטחה לטוב.
הוא מסובב את ראשו, רואה את נהג המכונית הפוגעת יוצא בריצה אל הרכב שלה. מכוניות נוספות עוצרות.
מתחילה מהומה. הסאונד חוזר לסרט שלו.
"תגידי לאבא שלי שאני עוד רגע מגיע" שומע את עצמו אומר.
האיתות השמאלי של הרכב שלו מהבהב בעיניה. מתחיל לנסוע לאט לאט.
שתי הנקודות האדומות הן בסך הכל אורות אחוריים של רכב מתרחק.
"איפה אתה כשצריך אותך?" היא עוד מספיקה לחשוב ועיניה נעצמות.
