בחלקו הראשון של היום כשהופעתי ונכנסתי לבית הורי, אימא לפי שעה ישנה.
אבא שמח לקבל אותי, מטבעו ככה הוא, זה אופיו.
הדיאליזה הדורשת טיפול ממושך עשתה את שלה על גופו התשוש והרופס. ידיו שנדלדל כוחן היו רפויות וכחולות מסימני המחטים והצינורות התקועים בגופו בעת שהוא מטופל בימים הלא זוגיים בשבוע. את הָגַעַתי ושהותי בבית הורי תיאמתי ליום שני בשבוע שהיה עבורי בעל ערך מכיוון שאבא היה בבית ורציתי לראותו, אף על פי שבתקופה האחרונה לא נראה כל כך טוב: חיוור, לא מרוכז ובעיקר דואג לאימא.
נכנסתי לחדרה של אמי מתבוננת בה משירה מבטי אל פניה החלקות שבגיל שמונים היותה נטולת קמטים משירים ממני עודף של השתוממות ופליאה מעידה בפני עצמי על רצוני לנגוע וללטף את פניה החלקים. מתחת לעיניה הקטנות והעצומות, הקמטים הקטנים ניבטים מחוצפים כאומרים "הנה אנחנו".
היא מכוסה בשתי שמיכות שמחממות את גופה המדיף ריח זיעה חריף בנוסף לריח השתן הנדחף לאוויר החדר מהשקית התלויה ברפיון ממותניה ושואבת את השתן מבטנה החסרה שלפוחית. כשאני מתכוונת לצאת מחדרה נפקחו לפתע עיניה היא התעוררה "מה את עושה כאן" קוראת אלי בקול רם כמו לפני שנים, מעט מבוהלת לא שמעתי אותה מבטאה את שמי.
"זאת אני, אמא" אני עונה לה חדורת עליזות שהתעוררה. מרכינה את גופי לעברה כדי לחבקה ולעזור לה להתיישב במיטתה. אימא בתנועת מחאה מסירה ומרחיקה את ידי "אני לא אימא, שמי לאה" אומרת מצמידה ומשלבת את אצבעותיה אחת לרעותה אחר כך מבקשת את הנייר הסופג מועכת ומקמטת אותו בין אצבעותיה ומדי פעם מנגבת את שפתיה היבשות שריח השינה עדיין לא נעלם מעל פניה.
הבל הרוח השטותית הקשקשנות הבלתי מתוקשרת בעקבות מחלת האלצהיימר נחשפה ונעשתה פומבית, מתערטלת מולנו בראוותנות ובהבלטה ואנו בני משפחתה נותרים חסרי הגנה.
נתקפתי געגועים משתוקקת לראות את אמי כמו לפני שנים אבל נחשפת מול המחלה הקשקשנית עם עודף הכסילות יוצאת הדופן הזאת ומבינה בדאגה שלא אהיה רצויה כמחליפה של מריה הפיליפינית בימי חופשתה .
אימא לא זיהתה אותי ואף נהגה בעקשנות והקשתה את עורפה כשאני מורה לה את הדרך והיא משרכת את רגליה העייפות אחרי ובאי רצון מתייגעת ומתאמצת להכשילני להביאה לכסא הגלגלים ששכרנו "מיד שרה". על שיתוף פעולה מצד אבא לא יכולתי לסמוך ולהתלות בשל מצבו הבריאותי.
אימא הקשיבה היטב להוראותיי אך בהדגישי את המילה "אימא" הביטה אלי בעיניה הקטנות הפעורות במבט מצווה תובעת להסיר את המילה "אימא"
"שמי לאה הבנת"!אמרה וחזרה בהדגישה בלי להזכיר את שמי או היותי בתה.
אבא מביט עלי בחמלה מגחך וממעיט בערכה בראותו את התנהגותה של אימא כלפי ואומר לה:
"זאת אנה הבת שלנו, את לא מכירה?"
אחר כך מפנה אמא את מבטה אלי מתבוננת בי, אני מצפה למוצא פיה אולי לפתע תזכור אותי ותשאל על נכדיה וניניה. חריצי מצחה נמעכים כמו חרשו את הזיכרונות ואולי נשמט ניצן קטן . אימא פונה אלי "היכן השארת את הקטנים"?
"הקטנים גדלו, בכוחות עצמם מגדלים קטנים" אני אומרת לה ומנסה בלי הצלחה לטבוע ולשים אצלה חותם של זיכרון.
אבא עוד מעט סבלנותו פוקעת הלך לכוון המטבח לשתות מים.
כשהבחינה שאבא איננו בקרבתנו "אני צריכה ללכת" אומרת לי ובתנועה סיבובית באצבעה לכוון ראשה אומרת "איזה אַ משוגענעם אבא"
"למה את חושבת ככה" אני אומרת לה שמחה לנהל איתה דו – שיח שאולי יניב פירות.
"הוא מחביא את המפתח של הבית הוא מפחד שאברח" אומרת אימא בלגלוג.
"לאן את צריכה ללכת"? שואל אותה אבא כמתגונן מולי מנסה כאילו להחביא בפני את מחלתה. הוא שמע את דבריה מהמטבח וניכר על פניו שהתנהגותה דוחה אותו.
"לקיבוץ" עונה לו אמא
"איזה קיבוץ?" שואל אותה אבא מביט עלי בצחקוק קל מרים קלות את כתפיו בחוסר אונים.
"אתמול דיברתי עם רותקה" אמרה אמא
"כן דיברת עם רותקה" חוזר אחר דבריה בלגלוג
"היא מתה לפני עשר שנים" אומר לה אבא וחמתו עולה בו.
"את מבינה מדוע אני מחביא את המפתח" אומר לי אבא מתנצל
"כבר עשתה לי את הטריק הזה, חצי מדינה חיפשה אחריה"
""היכן מצאו אותה"? אני שואלת
בקופת חולים זמנהוף". אומר אבא בדאגה.
"מצאו אותה יושבת על ספסל בקופת החולים, אחד השכנים הכיר אותה והזעיק את אחיך"
שיחתם עוררה בי חוסר רצון להיות בסביבתם אבל הבנתי שהם מתקוטטים, מתווכחים ומתנצחים וניכר כי זאת הייתה התקשורת היחידה שנותרה ביניהם. אימא בשיחה שלנו כבר לא הייתה שותפה היא התעייפה ונרדמה על הספה בה ישבה.
משחזרה מריה מחופשתה אבא ליוה אותי לתחנת האוטובוס.
ימים יפים באו בחורף שזה עתה מסתיים, עדיין לא אביב אך באוויר ריח פריחה ועלומים ורעננות.
בתי העסק נפתחים כמו פטריות אחרי הגשם והימים קרובים לחג פורים, הורים וילדיהם "פורצים" לחנויות לקנות תחפושות לקראת החג והרחוב קם לתחייה מתגעגע ונושא נפשו מתאווה לימים חמים הומים וסואנים.
חצינו את רחוב סוקולוב ואבא נחלש ממאמץ, שני ימי "הטיפול" באימא הביאו אותו לתשישות ואיבוד סבלנותו והרגיש יגע גם כלפי.
בשדרה הקרובה בפינת הרחוב התיישבנו על ספסל מתבוננים על הבריות ההולכים ושבים גוררים את צעדיהם, זורמים וממלאים את הרחוב בהמוניו נחפזים רודפים ונרדפים כאילו אין מחר.
הביקור אצל הורי היה בתחילת האביב, אבא הספיק עוד לחגוג אצל אחי את הפסח האחרון. אימא נאלצה להישאר בבית מפאת מחלתה. כמה ימים אחרי החג אושפז אבא בגלל תעוקות נשימה ונמק ברגליו עקב מחסור באספקת הדם. הוא שכב בבית החולים קרוב לחודש, שבוע לפני שנפטר ביקש אבא לראות את אימא. הבאנו אותה לבית החולים היא בהתה בו במבט סתמי וזו כנראה הייתה דרכה להגיד שלום.
