הרהורי נמושה (8)

הפחד הגדול ביותר הוא הפחד מן המוות. אך לי נראה כי פחד גדול יותר הוא הפחד מייסורי הגסיסה ומחוסר האונים. להימצא בידיהם של הילדים או הרופאים שיחליטו מתי ראוי לשים לזה קץ. והאם כולנו נמושות שהרי סביר שלא נשים לזה קץ בעצמנו.

עתה, על מיטת חוליך חולפים בך הרהורים שכאלה, והם כואבים עד מאוד מאוד! 

הִרְהוּרִים כּוֹאֲבִים

בְּרֹאשְׁךָ עוֹלִים

עַל מִטָּה שׁוֹכֵב

וְהַגּוּף מַמָּשׁ כּוֹאֵב

וְהַקּוֹרוֹנָה לֹא עוֹבֶרֶת

בַּסּוֹף הִיא תַּעֲבֹר

אַתָּה תִּרְאֶה כְּבָר

אֶת הָאוֹר.

הרהורים נוגים עולים בראשך, בסוף תחלים מהקורונה צביקה היקר.

מועדים לשמחה

שמוליק

נגעת בנושא כה כאוב, לקחת את חיינו בידינו גם במובן הסופני 

.

לא ממש יודעת איך והאִם להגיב לשאלתךָ, צביקה יקר. 

מה שאני כן יודעת ויכולה לכתוב לךָ כאן הוא ש- 

הסוף ידוע מראש, ומגיל מסוים (מעל ל-50) לא מטריד. 

מה שמטריד הוא ה-אֵיךְ. רצוי שיהיה פתאומי, בלי עניינֵי 

אשפוז, כאבים ועינויים. 

חוץ מזה, ומכיוון שאַתָּה יודע כמוני מה שכתבתי לעיל, 

מאחלת לךָ החלמה מלאה, 

ורק טוב בהמשךְ. 

תודה רבה-רבה-רבה על הרהוריךָ. 

רבקה

---

לחלוטין 

אני החלטתי לעצמי 

שום החייאה או הארכת חיים לא ראוייה 

ציוויתי למקורביי

תרופה נאה מצאת בשירה

סלק הרע

לא כל אחד מסוגל לזה, מסר עוצמתי הבאת כאן צבי יקר.

לחיים ארוכים וטובים בלבד-אדם