האם על המחבר לפרש את שירו או לא:
הקדמה:
אומרים כי ברגע שנולד שיר ויצא אל אוויר העולם הוא שייך כבר לכל הסובבים אותו.
האמנם?
ומה טיבו של שיר כזה? מה משמעו? האם מה שכיוון המשורר הוא מה שיש בו בשיר או שמא אפשר שיהיה בו אף יותר מזה?
אפשר להמשיל שיר כזה לדרך התבוננות בדיוקן מסוים. כאשר האחד אומר הוא דומה שתי טיפות מים ל.. והשני אומר מה פתאום, הוא אפילו לא מזכיר אותו!
במה דברים אמורים?
כל אחד מוצא בשיר את מה שעיניו רואות. הרבה פעמים לפי מאווייו של הקורא הנובעים לא אחת מאישיותו אופיו ודרך הסתכלותו על העולם.
לכן, טבעי הוא שאחד יחפש ואולי אף ימצא בשיר סממנים פוליטיים כי זה הוא הצוהר לדרך התבוננותו על העולם.
השני, המאוהב, העדין, הרך, ימצא בו את האהבה וריגושיה.
השלישי יחפש את הזיקה האורבנית.
הרביעי את הטבע
וכן הלאה.
כך הוא בדרך כל בשירים שהייתי קורא להם על דרך ההשאלה אבסטרקטיים, מופשטים.
אך מה קורא לגבי שיר שאינו מופשט אלא מדבר קונקרטית, באופן מדויק? (שיר ילדים פשוט או שיר לחייל מסוים, או שיר לרקפת, למשל)
כאן המשורר תוחם את הקוראים לתחום צר יותר ולא מאפשר להם לתמרן הרבה עם הדמיון ואפשר שיותר ויותר קוראים יכוונו אל דעתו הוא, יראו את הדברים כפשוטם ולא יחפשו משמעויות נוספות, כי אינן.
קיימת גם נקודת ראות אחרת:
מאחר והמשורר כותב, לא אחת, מרחשי לבו, את התרשמותו מאווירה מסוימת, כתוצאה מריגושים מסוימים,הרי שהוא עצמו רואה באומנות ככלי שבאמצעותו יכול הוא להעביר את התחושות אליהן כיוון ,הלאה ממנו, לעולם הקוראים הרחב.
אי ההצלחה נראית לו לפעמים ככישלון. אך לפעמים, אם הוא מספיק פתוח לקוראיו, הרי שאי ההצלחה לכאורה, תראה שוב כהפתעה נעימה,עבורו, להיווכח שאפשר לראות בשיר גם גוונים ורבדים שונים, שאפילו אפשר שהוא עצמו לא הבחין בהם.
אשר לפירוש השיר על ידי המשורר או לא, אני חושב שהאמת נמצאת איפה שהוא באמצע.
יש לפעמים שחשוב שהמשורר יפרש את שירו או יציין סימני דרך או דגשים להבנת השיר
ויש לפעמים שחשוב שהוא ימנע מכך.
לדעתי, כל עוד לא יצא השיר מן המשורר הוא שייך,כמובן, לו ורק לו, ולכן מותר לו להפעיל שיקול דעת ולחשוב אם כדאי להוסיף לשיר סימני דרך או לא.
לאחר שהוציאו מרשותו, הוא כבר נחלת הכלל. (הנה כי כן, החזרה לאחור וכתיבת פירושים אפשר ותראה כבר מגוחכת)
1. דגשים והארות
בבואנו להחליט לגבי שיר מסוים אם יש לפרשו טרם הוצאתו לכלל הקוראים או לא, עלינו
לקחת בחשבון נקודות מסוימות שיש בהן כדי להשפיע על ההחלטה:
1. למי אתה רוצה לכתוב:
ציבור היעד: דרך משל, אתה כותב שיר מחאה פוליטי לכל הציבור או אתה מעוניין לכתוב
את השיר לקבוצת אנשים מסוימת הבקיאה בעניינים וסביר שתבין בהחלט את המסר. בעוד
אתה מעוניין לסתום את הבנת השיר בפני הציבור האחר.
במקרה זה האחרון אתה לא תפרש את השיר.
2. סוג אוכלוסיית הקוראים שלך;
השכבה שבציבור, הרמה האינטלקטואלית שלו.
האם לרובד מסוים באכלוסיה? לשכבות הנמוכות למשל או לאינטלגנציה בלבד או לכל
הציבור.
סוג האוכלוסייה בהחלט יכול להכתיב למשורר את ההחלטה האם השיר טעון פירוש או
הערות ודגשים להבנה בנקודות מסוימות או לא
3. טיפוס השיר: אבסטרקטי מופשט או קונקרטי מדויק;
כאן ההבחנה תהיה ברורה יותר לגבי מתן פרוש או אי מתן פרוש.
4. סוג השיר: שיר למבוגרים שיר לילדים שיר בפרוזה;
שיר ילדים בדרך כלל יהיה ברור מעצם טיבו כך שלא תהיה למשורר כלל וכלל התלבטות לגבי פירוש. כנ"ל לגבי שיר בנושא ספציפי , אקטואלי, או שיר אישי (שרצוי שתלווה אליו הערה שהוא שיר אישי).
5. מכבדי לשון: מילים חדשות/ ארכאייות, צרופי מילים, חידושי לשון;
בנקודה זו יש מקום בהחלט לשיקול דעת של המשורר אם להעיר הערות דגשים או פירושים ליצירה או לא.
6. נושא השיר: לפעמים הנושא הוא כזה שהמשורר רוצה בכוונה לסתום את השיר. פוליטי למשל, אישי, מרומז וכו´
כאן הנושא מדבר בעד עצמו אם לפרש או לא.
7. סגנון כתיבה: ארכאי, מודרני;
כאן יש להפעיל שיקול דעת בהתאם לאוכלוסיה אליה מופנה השיר.
8. טכניקות קישוטים:
רצון להכניס אקרוסטיכון לשיר כובל את המשרר ומגביל אותו למסגרת
מסוימת לפעמים גם על חשבון איכות השיר.
מכאן, שממילא הוא עלול לסתום. כך שאם לא יפרש לא יבינו לא את השיר ואולי גם לא יבחינו ב "עוקץ האקרוסקיכוני"
9. סוג השיר: דוגמא קונקרטית
למשל בשיר מסוים שאני כתבתי אני חושב שיש מקום לפרש ואתן דוגמא
ראשית נסו להבין את השיר בלי הפירוש
ולאחר מכן עם הפירוש
וראו מדוע היה חשוב , לדעתי מכל מקום, לפרש.
כלאיים
מכוכב לבך בזהרורי אהבתי
מכלא בדמע וצחוק.
עודו מכולב משברים מכולחים
שרידי תקוותי הבוכיות.
כל שרציתי להיות לך אוהב,
מכמס למצער לעלץ נפשך,
יגון ועמל על לבי עמסתי
את מכמורת דמי פרסת לרגלך..
היו ימים עת נסקתי שמים
כסער העזתי מכניף עד מרום
ואת לי לילך צנועה בין ידיים
מצונפת מכמנת,רכה כחלום.
מכונפים אז היינו יחדיו בעצמנו
ידינו חובקות סוככות להצל.
ביום עת חמה תהלך בשמים
עת ירח יגיה אורו אז בליל
עכשיו עת דמים רדית בי ברהט
רומח הנף אברה קצץ
לבי בחשת בחוש היטב כחלט
את עיניי ניקרת בלכתך אל אחר..
מכוכב לבך בזהרורי אהבתי
מכלא בדמע וצחוק.
איכה אפרד מעולם אל מותי
כשצחוקך אחרי כך ירדוף..
מכוכב = מפוזרים עליו כוכבים
מכלא = עשוי כלאיים ( כלאיים = ממין אחד באחר שאינו ממינו)
מכולב = תפירה גסה ארעית בבד
מכולחים = מיושנים עתיקים
מכמס = מסתור מקום מחבוא
מכמורת = רשת דייגים
מכניף = מרקיע שחקים נוסק לשמים
מצונפת = כרוכה עטופה
מכמנת = מכמנים טמון מוסתר.
רהט = במהירות(למשל עברית רהוטה)
חלט = בצק שחלטו אותו במים רותחים
כלומר תלוי בסוג השיר במילים המופיעות בו. האם הם מילים ארכאיות או כאלו שאינן שגורות בשפה?ולמי הוא מיועד? (למשל משוררים, עולים חדשים, שצמאים לשירה עברית אם לא תפרש מילים אלו, לא בטוח שירוצו למילון. ואם הם שייכים לאותו פורום שלך מין הראוי שלא תקפח אותם ותפרש.)
הרי בסך הכל אנו רוצים שיקראו את שירינו ולא שיפסחו עליהם ולכן או שתפרש או שאל תשלח שיר כזה.
למה בכלל כתבתי שיר כזה? אהבת הלשון העברית, שימור המילים הישנות היפות, או אולי בשל נושא השיר כלאיים המערבב מילים ישנות עם מילים מודרניות למין מקלעת של מילים עבריות לתקופותיהן. התאמת הצורה לתוכן.
אני עשיתי זאת מסיבה זו האחרונה להתאים צורה לתוכן ולכן כלאיים בין תקופות סממן חיצוני החופף לתוכן השיר.
מאחר וידעתי שבין אוכלוסיית הקוראים שלי ישנם משוררים שבלא פירוש לא יבינו או לא יתייחסו אל שירי, הוספתי את הפירוש למילים שלדעתי כלל לא מפחית מערך השיר אלא עשוי בהחלט להעלותו אל הפסים הנכונים.
כאן מתבקשות מספר שאלות הקשורות זו בזו ונובעות זו מזו;
מדוע המשורר כותב מין שירים כאלו שהוא בעצמו יודע שירתיעו את הקורא במלותיהן הקשות או שיכוונו רק לסוג מסוים של אנשים.
ושאלה חשובה יותר שקודמת לה היא למי המשורר כותב? ושאלת היסוד מדוע ולמה הוא כותב?
על פי ידיעתי ככותב שירים ועל פי תחושתי ישנן כמה סיבות לכתיבת השיר או הקטע השירי.
סיבת הסיבות. "דחף יצירתי." אפשרי בכתיבה אפשרי בציור במוסיקה או בכל תחום אחר.
הדחף היצירתי הוא לדעתי מעין רצון לביטוי האני בדרך של הכרה כלפי עצמך והכלל.
כלומר היוצר עושה מעין שיקוף של פנימיותו הרוחנית ולאחר מכן בוחן אותה בעזרת הכלל.
אל אותו דחף יצירתי מתלווה לדעתי מעין רצון תבונתי המנווט את המשורר בכתיבתו כמעין סמן המציב לפניו דגשים לכתיבה חשיבתית.
כלומר: אם המשורר נתלה באילן גבוה מדי (מילים קשות ביטויים או צירופים קשים) אותו רצון תבונתי עוצר אותו בכתיבתו וכמו מסב תשומת לבו למוקשים אלו הניצבים לפניו בדרך.
הדברים אמורים במעין תחושת בטן או אינטואיציה לגבי אמצעים וצורת הכתיבה. אם הוא ממשיך ועובר מכשולים אלו הרי פסח על אותו תרמוסטט או כלי בקרה, והביקורת החשיבתית העצמית תופיע בסיום הכתיבה. אם עצרו אותו אותן תחושות בטן, אפשר שיתקן או יערוך שינויים תוך כדי הכתיבה.
לאחר הדחף היצירתי והרצון התבונתי מופיעה "האנליזה החשיבתית העצמית." המשורר מתבונן אל שירו ועורך תיקונים בהתאם לקריאה שניה ושלישית.
בנקודה זו אפשר גם שישאל עצמו עד כמה שירו טוב מבחינת סביבת הקוראים אליה הוא שולח אותו. זוהי כבר בחינה חשיבתית לגבי הכלל. מי יקרא? אלו אנשים? מי יגיב? איזה סוגי תגובות? מה סיכויי ההצלחה? וכו´. אלו שאלות שמסקרנות כל משורר המוציא את יצירתו החוצה וגוררות אחריהן ,מן הסתם, את הצורך, מבחינתו, לתת את הדעת על גורל היצירה העתידית.
נעצור כאן רגע ונדגיש שישנם כמה סיבות לכתיבת היצירה.
המשורר כותב את שבלבו בשפתו שלו מבלי שום התחשבות או לקיחת גורמים מסוימים בחשבון. לכך הייתי קורא כתיבת בטן טהורה.
המשורר כותב את שבלבו תוך שימת לב לפרמטרים מסוימים או דגשים מסוימים שקבע
לעצמו והם נחלתו כמעט בכל השירים.
כנ"ל אלא שהקריטריונים נקבעים ספציפית לכל מקרה ומקרה.
סוג אחר הוא:
המשורר כותב למען הסביבה. כלומר השיר הוא תולדה של חשיבה ראשונית, כמעט ללא
התערבות רגשית. הנושא נבחר והשיר נכתב מתחת לכותרת שנבחרה.
גם בסוג זה ישנן ואריציות שונות אך העיקרון הוא הכתיבה ל.. ולא לי. אפשר שהמשורר
ישתמש בטכניקות מסוימות אולי אפילו שבלוניות. אין זה אומר שערך השירים יופחת
אך בהחלט קיימת סכנה לכך.
כתיבה שבלונית. מעין תבנית ברורה טכנית עם כללים שלה ואל תוכה משתבצים השירים.
כתיבה זו עוד מסוכנת מקודמתה מבחינת הפחתת איכות השירים.
2. המשורר,שירו והכלל
בכתיבת בטן נראה על פניו שסוגי הכתיבה (הסיבות) לא משחקות תפקיד כל שהוא .
הכתיבה נובעת מבפנים וזורמת. לפעמים נשלחת לפרסום כמות שהיא לאחר תיקונים קלים.
כתיבה כזו תמיד תהיה אישית מחוויותיו של המשורר ובדרך כלל לא בעבור מי שהוא.
אפשר שכתיבה "לפי הזמנה" תהיה מהירה אך זה עדיין לא עושה אותה לכתיבת בטן
כתיבת בטן חייבת להיות,לדעתי, אמוציונלית מעיקרה.
אגב כתיבה לפי "הזמנה" כמוה "ככתיבה לשמה" הכותב כותב בכורח הנסיבות במעין אילוץ מסוים במסגרת מסוימת.
(ההזמנה לא חייבת להיות ממישהו היא יכולה להיות בצורת דחף אובססיבי עצמי לכתיבה יומיומית. (הכותב מכניס עצמו למסגרת נוקשה של כתיבה.)
הכתיבה לכלל מתחלקת לשני סוגים:
כתיבה לכלל תוך שימת לב לאני והעלתו למקום הראשון.
כתיבה לשמה, תוך ביטול האני.
באפשרות הראשונה אפשר שעל אף שהכתיבה היא מאולצת יום יומית או על פי נושאים מוכתבים מלמעלה, הכתיבה תהיה טובה ואף טובה מאוד ולו רק בגלל שהמשורר רואה את עצמו כיוצר שכל דין ודברים, ביקורות לסוגיהן, שיכתבו כלפיה, יופנו אליו.
כתיבה לשמה זו כתיבה כדי לפרסם כדי לשלוח. על פי רוב תהיה שבלונית או טכנית מאוד והתרוממותה לרמה סבירה של כתיבה היא בעלת סיכויים קלושים למדי.
סיכום קצר:
בחינת הדברים מעלה שאי אפשר לקבוע קריטריונים ברורים לגבי פירוש או אי פירוש שיר ע"י המחבר עצמו טרם שליחתו לקהל הקוראים.
התלות והרצון הם במחבר עצמו לפי ראות עיניו ושפיטתו העצמית.
מובן שישנם מספר גורמים ,שמנינו לעיל, שעל המחבר לקחת בחשבון בבואו להחליט אם לפרש את שירו או לא, כמו סוג השיר, אופיו ,הרכבו , המען אליו הולך השיר,השפה, וכד´
מכל מקום המסקנה העולה מן הדברים היא שיש בהחלט מקום שאפשר ואולי אף רצוי שהיוצר המחבר יעיר הערותיו ייתן פירוש או יאיר בדגשים מספר את שירו, כדי שיובן כהלכה וכדי שיהיה קריא וברור בקרב קהל קוראים, עד כמה שיותר רחב.
