בימים אלו, של חילופי העונות, השמש בורחת לג'וליה מוקדם מדי. היא אוספת את הצ'לו הגדול שלה ואורזת אותו בקופסה הקשיחה. עוטפת היטב בבד הקטיפה הכחול, כמו תכריכים למת, למנוחה שלמה. בעדינות ג'וליה מכסה את גוף הצ'לו שלה ודוחפת את הבד מתחת לצוואר. משחילה את כיסֵי הקטיפה הקטנים כך שיעטפו את כל מפתחות הכיוונון. ממשיכה ודוחקת את הבד הרך מתחת לגשר ואז משחילה את הכיס הארוך שיגן על הרגלית. הצ'לו בפיג'מה. עכשיו יכול ללכת לישון. אבזם אבזם היא נועלת בהקפדה ומזקיפה את הצ'לו שלה על המדרכה. שניהם יוצאים לצעידה לאורך הרחוב ההומה, עד הבית שלה.
כמה טוב שאבא שלה המוכשר בנה לתיבת הצ'לו מִתקן גלגלים. כך, ג'וליה יכולה לצעוד והצ'לו צועד איתה. לא כבד ומעיק, אלא בזוגיות שותקת ומתחשבת. ג'וליה מוצאת עצמה מזמזמת את הקונצ'רטו לצ'לו של היידן ולפתע הם נעצרים וחגים על המדרכה בחיוך. לעתים נדמה לה, שגם אם הייתה, חס וחלילה, בעלת לקות ראייה, הצלילים היו מכוונים אותה ללא קושי את כל הדרך מהרחוב הסואן אל ביתה, שבסִמטה הצדדית והשקטה.
החשיכה המוקדמת מחלישה את המרץ שלה והיא יודעת, שהמקרר הריק שלה ישעמם את בטנה. לכן, היא עוצרת ליד הביתן המואר של חיים. מנת פלאפל הוא מכין לה בלי חריף, עם הרבה כרוב וצ'יפס וגם סלט הוא דוחק פנימה. חיים כבר מתקשה בהליכה. הוא ערירי ובודד. יש לו צריף ישן מאחורי ביתן הפלאפל. ג'וליה תמיד הסתקרנה לדעת מה מכיל הצריף הקטן. חיים מכיר את ג'וליה מאז היותה ילדת גן קטנה. סבתהּ הייתה מטיילת איתה בגינה שליד הסימטה. בדרך הביתה חזרה הייתה קונה לה סברס מקולף בביתן הפלאפל של המשפחה של חיים. חיים היה אז כבר חייל. מעולם לא החליף עימה מילה. רק היה בא ועוזר למשפחה. היא לא זוכרת ממתי נהייה 'חיים מהפלאפל'. ממתי נעלמה כל המשפחה. אחר כך כשהתבגרה הייתה קונה לעצמה חצי מנה. בביתן של הפלאפל. אצל חיים. עד שהשתחררה מהצבא. מאז הגדילה את הכמות למנה שלמה. לעתים נראה לה, שחיים רק מחכה לחיוך שלה, למילה אחת קטנה. הקמטים החרושים בפניו מסגירים את טוב לִבו. אך, ג'וליה חושבת שהוא עצוב ולא מגיע לו להיות כך לבדו בעולם הצפוף הזה. היא לא שמה לב, שהמנה כבר מוכנה והיא חולמת. האיש מאחוריה ממתין ומחכה עד שהיא זזה במבוכה ופולטת "סליחה", בחיוך שלא מגלה על מה בדיוק חשבה.
ג'וליה התיישבה ליד הכניסה לבניין מגוריה על ספסל שאבד לו הצבע. הצ'לו לידה. בתאווה היא לועסת את הפיתה המלאה. מדי כמה ביסים שולפת כדור פלאפל ומתענגת עליו ברעבתנות. המחשבות שלה עוטפות אותה בכילה רכה ומנתקות אותה מזמן המציאות. ג'וליה חושבת איך שנים היא מתגוררת ומסתובבת באותם מעגלים ומעולם לא החליפה משפט עם חיים מביתן הפלאפל. מה עבר עליו ומה עבר עליה.
היא מקנחת אצבעותיה במגבון מריח ומשליכה בפח שליד הספסל. החושך נעשה עמוק וכמו שהחיים הם שחור או לבן, כך הירח מביט והאור שלו חזק, למרות שהוא המאור הקטן. השקט שנפל עליה, לא מובן. היא יושבת כך על הספסל, כמו מַשהו כְּבד משקל, ששוּתק ונאלם.
הצ'לו וג'וליה מטפסים במדרגות הבניין לקומה הרביעית, לבית שהיה של סבתא ועכשיו הוא של ג'וליה. על הדלת עדיין מוטבע שלט עם שמה של סבתא אלגרה פונטי. בצד, ליד הפעמון הישן, הדביקה ג'וליה כרטיס עם שמה ומסביבו פרחים עדינים ובהירים. היא משחילה את המפתח בחור המנעול ופותחת את הדלת לרווחה. הצ'לו נכנס ראשון ואז היא סוגרת את הדלת מאחוריה בטריקה.
כאן עברו עליה ימי ילדותה. כאן בגרה וכאן הפכה לַאישה, שכרגע נכנסה. סבתא אלגרה כבר הייתה אלמנה כשצרפה לחיקה את נכדתה היחידה. ביום אחד, לא מובן, פשוט הביאו את הילדה ג'וליה, מבולבלת והמומה עם כמה שקיות מלאות חפצים ובגדים, בובה אחת תלושת רגל וחתול ג'ינג'י מתחכך ומיילל. אלגרה פתחה את הדלת, עיניה נפוחות ואדומות, אפה נוטף, דש חולצתה קרוע, שערה פרוע ובכייהּ זועק ופוצע. היא התכופפה אל ג'וליה ואספה אותה אליה בחיבוק חונק ונשיקות אין קץ. הדלת נטרקה ושתיהן, ג'וליה וסבתא פונטי, נותרו על השטיח, מחובקות. אחת בוכייה ואחת שותקת, המומה.
הבית נשאר כמעט כשהיה. התמונות הישנות מצהיבות של בני המשפחה בארצות המוצא. מפיות התחרה של סבתא אלגרה בכל פינה. כלי פורצלן מצויירים מסודרים בערימות מאחורי דלתות הזכוכית בויטרינה בסלון. שטיח פרסי ענק מחמם את הריצפה הקרה בחורף. במטבח שולחן עם שעוונית צבעונית. עליהָ מפיון מכסף, מלחיה ופלפליה. ממש כשהיה. בפינה עדיין עומד תנור אפייה לבן, ישן ועליו פלטות חשמל לחימום. בו הייתה סבתא אופה את העוגות בעלות הטעם הבלתי נשכח.
המיטה הרחבה של ג'וליה בחדר השינה, היא המיטה של סבתא אלגרה ועליה כיסוי צבעוני ורך וכרים תפוחים. על הקיר תמונות של סבתא וסבא ביום חתונתם. ארון עץ כהה וכבד ממלא את חלל הקיר המזרחי. הבגדים של ג'וליה מסודרים בו ברווחה. את הבגדים עם ריח הנפטלין היא מסרה לתרומה.
ג'וליה מניחה את הצ'לו בחדר הנגינה שלה ומכינה לעצמה תה, בו מושרים צמחי תבלין, שמגדלת באדנית התלויה מעבר לחלון המטבח. אין לה עוגיות של סבתא ולכן קונה בקונדיטוריה שמעבר לפינה.
שקט בבית. דממה. רק קולות של עוגיות מתפצפצות ופירורים בכף ידה. מדי פעם לגימות לחמם את גרונה.
כמה הבדידות צובטת בשתיקתה, היא חושבת פתאום ודמעה משפשפת את לחיהּ.
רק היא והצ'לו. שנה אחר שנה.
כמעט לפני שנרדמה נזכרה לרשום לעצמה פתקית קטנה. עליה לחפש מישהו שישפץ ויחדש את הצ'לו היקר שלה. מחר, לחשה לעצמה.
למחרת, היה בוקר זוהר ושמש נעימה חיממה דרך חרכי התריסים. ג'וליה התעוררה רעננה ורוח מחייכת שרתה עליה. היא זכרה את המשימה וכיוון שהיה לה זמן עד המועד שקבעה לשיעור השבועי לתלמידה החדשה, ניגשה אל המחשב וחיפשה המלצות על בעלי מלאכה מוכשרים לטיפול בכלי מיתר. הראשון, אליו התקשרה, לא היה פנוי לזמנים שג'וליה רצתה. השני – נעדר מהארץ לתקופה ארוכה. השלישי – היה הודעה מוקלטת בה התבקשה להשאיר פרטים לגבי הבקשה, כתובת, יום ושעה נוחה לביקור איש המקצוע. ג'וליה השאירה הודעה מפורטת וניתקה. היא רק לא זכרה אם אמרה בהודעה את שמה. ויצאה עם הצ'לו בדרכה אל בית התלמידה. יום ארוך ציפה לה. בערב היא מופיעה עם התזמורת בבית התרבות בעיר סמוכה. יש התרגשות בלבהּ.
תמיד הופעות כאלו משמחות אותה וממלאות בתחושת חגיגיות, התעלות. אפילו מין קדושה. כמו בריאה. הגשה של יצירה. כל פעם מחדש. כמו לידה, חשבה.
הזמן חלף. שבוע נעלם לה במהרה. ג'וליה נזכרה שבהודעה ל'משפץ' אמרה שתהיה בביתה ביום רביעי בצהריים. כלומר, היום זה היום. היא הכינה לה תה כהרגלה וישבה לה נינוחה בכורסה של סבתא אלגרה. עיניה נעצמו והיא שקעה בשלווה נעימה.
דינדון פעמון הדלת הקפיץ את ג'וליה מהכורסה. מטושטשת קמה וניגשה להציץ בעינית. מי בא? החלום השכיח ממנה למי היא, בעצם, מחכה.
ג'וליה לא הבינה מה חיים מהפלאפל עושה מאחורי דלתהּ. "מתקן כלי מיתר", הוא אמר בקול נחוש מעבר לדלת. "השארת לי הודעה".
ופתחה.
אף מילה. כמו ניצב מלח עמדה.
גם חיים היה מופתע. הוא לא ידע שכאן היא גרה. הוא לא ידע שהיא שהשאירה הודעה.
חיים הביט סביב. הוא ראה את הצ'לו בקופסה הגדולה מונח בפינה. זה? שאל. ג'וליה הנהנה בראשה. חיים ניגש והשכיב את התיבה הענקית על השטיח הפרסי בסלון. שִחרר את כל האבזמים ושלף את הכלי מתיבתו. העמיד אותו והחל לבדוק. איבר איבר בדק. כמו רופא דקדקן. בדק ורשם בפנקס עב כרס. לאחר דקות ארוכות שאל אם יוכל לקחת את הכלי אליו ולהחזיר אחרי שלושה ימים. ג'וליה הנהנה שוב.
חיים הכניס את הצ'לו בחזרה לתיבתו הגדולה. עטף בעדינות בבד הקטיפה הכחול וסגר היטב בנקישות האבזמים.
חיים והצ'לו יצאו ביחד מהדירה של ג'וליה. מהבית של סבתא אלגרה פונטי.
ג'וליה מיהרה להתיישב בכורסה של סבתה. היא התאמנה בנשימה עמוקה עד שהדופק שלה נרגע. 'חיים מהפלאפל! מה הוא עשה? מה לו ולצ'לו שזקוק לעזרה?'
***
כיוון שהצ'לו לא היה, היו לה המון שעות לחשוב ולהתפלסף עם עצמה עד שזה יחזור והשִגרה תמשיך להתנהל לפי סדר היום שלה. איך איש חי ואין מי יודע דבר על מהותו וימיו. איך שופטים אדם לפי דבר ולא מבחינים ולא מכירים במהות, במה שנחבא, באמת, בנסתר. איך מה שקורה בבית, מאחורי דלת, אינו ידוע ומה צפון בו. איך בדידות של שני זרים יכולה להיות דומה ויכולה להיות עולם ומלואו.
***
לאחר שלושה ימים, כפי שנקבע, חזר חיים עם הצ'לו שלה. ג'וליה חיבקה בשמחה את הבית של הצ'לו שלה וחייכה חיוך ענק אל חיים, שהביא לה מנת פלאפל בלי חריף, עם הרבה כרוב, צ'יפס וגם סלט.
