אי של שפיות / שרון נחום ועובד הישראלי
פרק שישי
רשרוש צרור המפתחות הכבד העיר את עודד משנתו וסוהר עצבני קרא לו להתלוות אליו. הוא קם מהרצפה עליה ישן וחש שכל עצמות גופו כואבות. בדרכו החוצה לקח את המחברת העבה עליה כתב במשך הלילה והלך אחרי הסוהר. הוא הובל אל אותו החדר בו שהה יום קודם לכן עם אותו עורך דין קוצני. כשהגיע אל החדר ראה שהעורך דין הצעיר, שביט, כבר ממתין לו בחוסר סבלנות.
"לפי מראה עינייך האדומות, אני מבין שלא ישנת הרבה הלילה."
משום מה, הרגיש עודד שהיום הוא פחות חביב מיום האתמול.
"שמע, הייתה התפתחות דרמטית הלילה בחקירה, התגלה יומן אישי של רומי בביתה ושמך מופיעה בו מספר רב של פעמים".
עודד לא ענה ורק זרק את המחברת על השולחן כאילו שכל התשובות בתוכה. העורך דין אסף אליו את המחברת והחל קורא.
"עניין ההכרות שלך עם הנרצחת רק מסבך את מצבך שבלאו הכי לא היה טוב".
"אני לא רצחתי אותה." מלמל עודד בכל רפה.
"ברור לך שצריך הרבה יותר מהמילים שלך כדי לשכנע את השופט בחפותך. הקשב, החומר עדיין בקריאה אצל צוות החקירה. איני יודע בדיוק מה כתוב שם אך שמך המוזכר לא פעם וודאי העלה שאלות נוקבות שתחקר עליהן. אתה חייב למהר ולכתוב את כל מה שקרה בניכם. רק כך אוכל לגבש קו הגנה שיוכל לנפץ את טענות התביעה. אני חייב ללכת כעת. אחזור מחר ואני מצפה שכשאחזור יהיה בידי גם מידע נוסף מצוות החקירה וגם אתה תשלים עד אז את משימת הכתיבה שהטלתי עליך."
בחדר האוכל לא חש עודד רעב. הוא לגם מכוס התה המצהיבה והרגיש שעולמו סוגר עליו.
"מה קורה, אחי?" העיר אותו קול בס ממחשבותיו. עודד הרים את ראשו וראה מולו אדם גדול מימדים. שקרחת ענקית ומנצנצת היוותה סיומת מושלמת לגופו הרחב והשרירי.
"אתה חדש, אה?!", אמר.
"מקווה שלא להתיישן...", ענה עודד במעט ציניות.
"ואתה?"
"אני כבר ישן מיושן", אמר המגודל והחל צוחק צחוק מתגלגל.
מתוך צחוקו התגלגלה גם שמחת חיים שהלכה ויצאה אל החלל ככל שצחוקו של האיש הלך וגבר. לאחר רגע נדבק עודד בצחוקו של האיש ולרגע שכח עודד את מצבו והיכן הוא נמצא. כששניהם עומדים שם זה מול זה ליד השולחן הרעוע בחדר האוכל הגיש האיש המגודל אל עודד את ידו ללחיצה.
"טד", אמר בחיוך.
עודד לחץ את ידו חזרה וחייך.
"עודד. נעים מאוד".
"אה.. שמעתי עליך.. אתה החדש שיושב על סחיבת שטיחים?..", אמר טד מתבדח, ושניהם התחילו שוב לצחוק בקול.
"כן.. כן.. כאן כולם יושבים על סחיבת שטיחים.. אה..", שניהם פרצו בצחוק היסטרי אך אז נזכר עודד בדבריו של עו"ד שביט והפך שוב רציני. טד קם, טפח על שכמו ועבר ללהג עם חבריו בשולחן הסמוך.
לאחר כיבוי האורות, שוב ירד ממיטתו וניצל את מעט האור שחדר מהמסדרון כדי לפתוח את מחברתו והמשיך לכתוב בדיוק היכן שהפסיק..
"טוב. אני חייבת לך הסבר. לא הכול מושלם. כלומר כן היה מושלם, אבל עכשיו זה השתנה".
תיארתי לעצמי שבכך מדובר, הרי לא הייתה מפתה אותי אילולא הייתה מוצאת בי משהו שאין לה.
"הבט", פתחה ואמרה.
"בעלי נמצא בבית החולים בו אתה עובד."
"מה?!", הופתעתי.
"כן. הייתה לנו תאונה לפני חצי שנה ומאז הוא שוכב שם צמח".
"במחלקה שלי?", שאלתי.
"כן".
"ומה את רוצה ממני?"
"אמרתי לך, אותך", לחשה בקול מתפנק.
ידיה התלפפו סביב צווארי ושפתיה נצמדו אל שלי. הרגשתי שהגוף שלי כמה אליה ומחשבתי אינה צלולה.
חמוקיה השובבים נצמדו לעברי, לשונה התערבבה עם לשוני וידיה חפרו בשערותיי.
הרגשתי את התשוקה אוחזת בי, פרמתי את כפתורי חולצתה מתרגש למראה שדייה ואזור חלציי התקשח לעומתה. היא הרגישה, כרכה רגליה סביב מותניי וחפנה את ראשה בצווארי כשלשונה החמה מטיילת לאורך אוזני.
הובלתי אותה אל הכורסה הדו מושבית שהייתה בפינת החדר כשנשימותיי כבדות.
"אני כל כך, רוצה אותך, את כולך, בתוכי", לחשה לאוזני בקול מפתה.
"תמשיכי", נאנקתי, נמס כולי.
"אני רוצה... אני רוצה שיהיה לנו תינוק.. תינוק שלי ושלך"
© כל הזכויות שמורות למחברים.
