לפנות בוקר חלמתי על אשתי, זיכרונה לברכה. אינני זוכר מה.
כשהתעוררתי, בחמש ורבע, לא הצלחתי להירדם בחזרה. נשארתי לשכב במיטה, מנסה לרדות את שיירי החלום האבוד, אך לשווא. ההרגשה הזו, של נבירה חסרת תוחלת בנבכי הזיכרון הפכה כל כך מוכרת לאחרונה, מוכרת עד זרא. הניסיון הזה לנגוע בתמונה החמקמקה, להצליח, אולי, בשלב מסוים, להחליק עליה יד מרפרפת, לסגור עליה את האצבעות רק כדי להניח לה להישמט שוב דרך הרווחים שביניהן, גם הוא סוג של נחמה. אתה כל כך מרוכז, והמחשבות שלך מסתעפות ומשתרגות כמו אילן יוחסין של צאר רוסי, צומחות אחת מתוך השניה ושולחות זרועות ארוכות תמנוניות לכל כיוון. לפעמים, בסוף אני שוכח אפילו במה ניסיתי להיזכר.
בשש וחצי התחילה השמש לזרוח, וקרניים בהירות חדרו מבעד לחרכי התריסים, מאירות חלקיקי אבק זעירים מרצדים באוויר. לו לא הייתה השמש מאירה אותם, אי אפשר היה בכלל לדעת שהם ישנם, כמו עץ נופל ביער.
בתנועה איטית וכבדה הושבתי את עצמי בקצה המיטה, והחלקתי את כפות הרגליים לתוך כפכפי העור החומים. אשתי, יהודית, תמיד הייתה אומרת לי שהם לא מתאימים לכאן, ללבנט המהביל. מעת לעת הייתה חוזרת מהשוק עם איזה זוג כפכפי פלסטיק, מנסה לשכנע אותי להחליף, אבל בעניין הזה סירבתי להיכנע. גררתי את עצמי לחדר האמבטיה. ריח חמצמץ של זיעה עלה מהגופייה שלבשתי. הסרתי אותה וזרקתי לסל הכביסה. במראה שמעל הכיור השתקפה בבואתי. איש זקן, שערו לבן ועורו רופס. זה לא אני. נזכרתי שצריך להשתין. מאז שהתחילו הבעיות, הפכה הפעולה הפשוטה והטבעית הזו למסע ייסורים חסר רחמים. ויה דולורוזה של הבוקר.
הטלפון צילצל. הסתכלתי בשעון, וראיתי שהשעה רבע לשבע. בתיה מתקשרת כל בוקר בשעה הזו, בזמן שהילדים מתכוננים ללכת לבית הספר. חזרתי לחדר השינה והרמתי את השפופרת.
- אבא?
- שלום בתינ'קה. מה נשמע?
- הכל בסדר. איך אתה מרגיש היום?
- בסדר, הכל בסדר. מה שלומכם אתם?
- אני יודעת...יואבי הרגיש קצת לא טוב בערב. אולי אקח אותו לרופא אחרי הצהריים.
- מה קרה?
- אל תדאג, אבא. זה לא משהו רציני. בטח סתם וירוס.
- טוב. תבואו לבקר ביום שישי?
- נראה, אבא, נראה איך זה יסתדר. רמי קצת לחוץ עכשיו בעבודה.
- מזמן לא הייתם...כבר יותר מחודש...
- טוב, אני רואה שהם סיימו להתלבש, אנחנו צריכים לצאת. נדבר מחר, אבא, טוב?
- כן, בתינ'קה, בסדר גמור. תמסרי נשיקות לכולם.
- אוקיי. אז להתראות, אבא.
- להתראות.
הנחתי את השפופרת במקומה, וגררתי רגליים בחזרה לחדר האמבטיה. נשארו לי עוד 14 שעות להעביר עד סוף היום. מצחיק איך שפעם הייתי מצטער על שאני נאלץ לבזבז את חלק הארי של היממה בעבודה. כשהייתי מתלונן על כך בפני יהודית היא הייתה מצטטת את עליסה בארץ הפלאות, אם אינך יכול לחסוך את הזמן, אינך יכול גם לבזבז אותו.
היום אני חוסך זמן. אני אוגר אותו במחסנים אפלים בעלי תקרות גבוהות ומקומרות. אני עורם אותו בערמות גבוהות ושקופות, מסודרות במרחקים שווים זו מזו. בסוף כל יום אני מצופף במחסן ערמה נוספת של זמן טרי וחסר משקל, מקרב את הערמות הקיימות עוד ועוד זו לזו, עד שהעבר הרחוק נצמד ליום האתמול ומתערבב בו. יש ימים בהם נדמה לי שאלי שלי עוד בחיים, שהוא יחזור מהצבא בסוף השבוע, ואז אני מתקשר לבתיה, מודאג, מספר לה שיהודית לא קנתה מצרכים, ולא יהיה מה להגיש בשבת. בתיה מתפנה אז מכל מה שהיא עושה באותו רגע, אני ממש יכול לשמוע את זה בקול שלה, והיא מזכירה לי שאלי נפל במלחמה ההיא, ושיהודית נפטרה לפני כמעט חמש שנים. בהתחלה אני מנסה להעמיד אותה על טעותה, מה את מדברת בתינ'קה, אבל היא מתעקשת, חוזרת על אותו משפט פעמיים או שלוש, הוגה את המילים באיטיות ובקול ברור. בסוף אני משתכנע, וכשאני מניח את השפופרת במקומה אני מרגיש מבולבל. אני מנסה לדלות את הידיעה ממוחי, להבדיל בינה ובין המתחזה שהשתלטה עליה, אבל זה קשה. אני נהיה עייף והולך לישון. בימים כאלה, בתיה מתקשרת אליי גם בערב, לוודא שהכל בסדר. הכל בסדר בתינ'קה. אל תדאגי. זה בגלל הקרבה בין הערמות. אני אטפל בזה בהזדמנות הראשונה.
אחרי שסיימתי את ענייני חדר האמבטיה, לבשתי חולצה ומכנסיים, וירדתי לקנות עיתון. הרחוב היה שקט וריק. התחלתי להתקדם לכיוון הרחוב המקביל, דרך שביל עפר שבין שני בניינים סמוכים. היה זה סוף חודש ספטמבר, והקיץ הרפה כבר מאחיזתו הלוהטת. לפתע נזכרתי בשיר שכתב פנחס שדה, על הליכה בשדות בזוהר השקיעה של סוף הקיץ. לא זכרתי במה או במי בדיוק עוסק השיר, אך נמלאתי בכל זאת תחושת הזדהות עמוקה עם נושאו, יהיה אשר יהיה. אמרתי לעצמי שאבקש מבתיה למצוא אותו עבורי.
בעיתון כתבו שבחורה צעירה בשם נינט טייב זכתה בתחרות כוכב נולד. לא קראתי את הכתבה, שהתפרשה על פני העמוד הראשון כולו. העדפתי לדפדף בעמודים הפנימיים. כתבו שם שחולי סרטן מפגינים בירושלים נגד אי הכללתה של תרופה כלשהי בסל התרופות, ושזקנה מחיפה נהרגה אתמול בתאונת פגע וברח ברחוב הגליל. המשטרה מחפשת את עזרת הציבור באיתור הנהג הפוגע, עדי ראיה מתבקשים ליצור קשר עם תחנת המשטרה בחיפה בטלפון כך וכך. הרמתי את השפופרת והתקשרתי. ענתה לי טלפנית עם קול צעיר.
- אני פונה אליכם בקשר לתאונת פגע וברח שהייתה אתמול ברחוב הגליל. הייתה כתבה בעיתון היום.
- כן. מה שמך אדוני?
- אברהם פוגל. אני גר ברחוב חניתה. אני ראיתי מה קרה.
- בבקשה, אדוני. אני רושמת כל מה שאתה אומר.
- ובכן, ראיתי שהגברת המבוגרת התחילה לחצות את הכביש. הייתה לה עגלה נגררת שכנראה הכבידה עליה, כי ההליכה שלה הייתה איטית מאוד. היא עמדה על קצה המדרכה בערך שתי דקות, עד שהחליטה שאין סכנה לחצות, אבל בדיוק כשהיא סיימה לגלגל את העגלה מהמדרכה לכביש, הגיע פתאום רכב לבן במהירות גבוהה ופגע בה. הפגיעה העיפה אותה באוויר, והיא נחבטה בכביש כמה מטרים קדימה. לא ראיתי מי נהג ברכב, מפני שתוך שניה הוא לחץ על הגז ונסע משם. אני התקרבתי אליה, וראיתי שהמפרקת שלה שבורה, ושנוזל לה דם מהפה. היה לה גם פצע פתוח ברקה. מיד ידעתי שהיא מתה. גררתי אותה בזהירות לשולי הכביש, כדי שאף אחד לא ידרוס אותה. העגלה שלה נפלה על הצד והתהפכה, אז ניגשתי ואספתי את כל הפירות והירקות שנפלו. אחר כך לא ידעתי מה לעשות. לא היה אף אחד ברחוב, רק אני והיא. פתאום ראיתי חייל צועד במעלה הרחוב, צללית גמדית שהלכה וגדלה ככל שהוא התקרב. אני לא רואה כל כך טוב, את בודאי שומעת שאני אדם מבוגר, אז לא זיהיתי אותו מיד. אבל הדמות שלו הלכה והתבהרה, ואז ראיתי שזה אלי, הבן הגדול שלי. כל כך הוקל לי כשראיתי אותו. סימנתי לו עם הידיים וקראתי לו שיתקרב מהר. כשהיה כבר סמוך, הצבעתי על הגופה, וסיפרתי לו מה קרה. הוא ניגש מיד לטלפון ציבורי קרוב, והתקשר אליכם. הוא כזה בחור אחראי, וקר רוח, הוא לא איבד את העשתונות לרגע, אפילו שראה מה שראה. אבל אחר כך אני לא ראיתי שהוא יצא מתא הטלפון, אפילו שהסתכלתי כל הזמן, אז ניגשתי לשם, והוא פשוט נעלם לי. חיכיתי שלוש שעות שיחזור... אני מבקש לדווח עליו כעל נעדר. אתם תתחילו בחיפושים מיד, כן?
- מר פוגל... אני לא מבינה... אתה בטוח שהיית עד ראיה לתאונה שהייתה אתמול ברחוב הגליל?
- סליחה... אני חיפשתי את הבן שלי... אני אבדוק, אולי הוא חזר... תני לי לשאול את אשתי... תודה, שלום לך.
- הלו, מר פוגל...
ניתקתי את הטלפון. יהודית, איפה את? בואי רגע, אני לא מרגיש טוב... שוב התעייפתי. יהודית נכנסה לחדר, והתיישבה על המיטה לצדי. היא העבירה יד צוננת על עורפי, ועזרה לי לשכב במיטה. אחרי שהרימה את רגלי על המזרון, חלצה את נעלי הבית שלי, והניחה אותם ליד המיטה. מחר אקנה לך בשוק כפכפי פלסטיק מאווררים, כמו שצריך. נעלי הבית האלה לא מתאימות לפה. כאן חם. חם מדי. כן, את צודקת.. בואי ותשכבי קצת לידי, נהיה קצת ביחד לפני שאלי חוזר מהצבא.
הליכה בשדות מרמת רחל לצור בח'ר / מאת פנחס שדה
האושר הוא ללכת בזוהר השמש השוקעת של סוף הקיץ
כאילו הולך אתה בשדה בעמק יזרעאל, ואתה כבן 16
וכאילו כל החיים, כל החיים, עדיין
האהבות, הכאבים, המתיקות
אי אפשר לתאר את השלווה הזאת
השמיים, הרוח, האדמה החומה
רק אלוהים יודע
ממערב משתפל ויורד חורש ירוק
אורנים וברושים נעים לאט
ואתה הולך לבדך בעולם בשדה בשמש השוקעת של סוף הקיץ
איש בסתיו חייו
ובוכה
(נכלל בספר "איך זינג ווי א פייגאלע" שירים 1989-1992, בהוצאת שוקן)
