צילום עצמי 8 - זיכרונות

זִכְרוֹנוֹת לֹא רְצוּיִים
אֶפְשָׁר לְחַטֵּא בְּאָצֵטוֹן
וְאִם לִמְחֹק רוֹצִים
אֶפְשָׁר אוֹתָם לִצְבֹּעַ
בַּצֶּבַע הַשָּׁחֹר
וּבְכָךְ לְכַבּוֹת בָּם 
אֶת הָאוֹר

יש זיכרונות שעדיף לשכות ומהלב להעלים

אפשר אותם לחטא וגם לצבוע בצבעים כהים.

שיר עוצמתי כתבת יקי היקר.

שבת שלום ומבורך

שמוליק

.

בין ההשתקפוּת במראה לבין פְּנֵי הַדּוֹבֵר עצמו. 

הצברוּת זכרונות אפילו באישוניו. 

והרצון למרוח אֶת צבע האבל השחור על כולם, בלי הבחנה, 

כדי להסתיר אֶת הדם  שעדיין זולג בפניו. 

שיר קשה מאוד לעיכול. גובל בייאוש טוטָלי. 

תודה רבה-רבה-רבה, יקי, חבר אהוב, משורר יקר לי מאוד. 

שלךָ, אתךָ, תמיד, 

רבקה

---

לוּ יָכֹלְתִּי, הָיִיתִי מְחַטֵּא

כָּל זִכָּרוֹן בָּאָצֶטוֹן 

וּמוֹרֵחַ לָק שָׁחֹר

לְהַסְתִּיר אֶת הַדָּם

הַזּוֹלֵג מֵחַטְטֵי  

הַפָּנִים

הללו גם במראה לא יירפאו 

הם עיצבו אותך 

ואת המראה עצמה 

חיבוק לך יקר

מייחל להסתיר את הדם מחטטי הפנים. תודה רבה לך יקי היקר, שבוע טוב.

עצוב וכואב,

אבל גם כשאתה מכסה בשחור

זה לא ממש עוזר, כי בצדדים בגבולות השחור

מבצבצות טיפות דם שממשיכות לצאת שם מאחרי הלק

קליפות הזיכרון שאתה מגרד מתחתן הדם ממשיך לזלוג

והוא כל כך צורב...