סיפורים
אחדות גורל
אחדות גורל מאת עדינה .ו
זה עתה סיימתי את לימודי בתיכון החקלאי בו למדתי בשש השנים האחרונות.
בעוד חודש אתגייס לשירות הצבאי, למרות התנגדות הורי.
כבת צעירה מבין שלושת ילדי המשפחה, הורי תכננו עבורי "עתיד מזהיר", כדבריהם.
רצו שאלך בדרכן של אחיותיי הגדולות אשר נישאו והקימו משפחה לתפארת והמשיכו לשמור על שבת כמצופה מכל בת ישראל טובה.
נלחמתי בהוריי ובממסד הצבאי עד אשר הסכימו לגייס אותי לכוחות צה"ל.
לילה לבן עבר עלי יום לפני הגיוס.
לא הצלחתי להירדם, התהפכתי מצד אל צד במיטתי, למרות שעשיתי ה-כל על מנת להתגייס החלו הספקות לכרסם בתוכי.
האם אצליח להסתדר במסגרת הצבאית הנוקשה?
האם אהיה מקובלת בין החברים בצבא?
האם אדע להשתלב ולעמוד בדרישות שיעמידו בפניי הממונים עלי בצה"ל?
איש מבני משפחתי לא ידע כי מאז ומעולם לא הייתי מקובלת בכיתה.
השירות היה עבורי שעת מבחן וכניסה אל "העולם הגדול", כך קראתי לצה"ל.
"תשמרי על עצמך אפרת, הנה אפרתי קחי עוד חמש לירות לדמי הכיס שלך, תכתבי לנו מכתב, ספרי לנו איך הגעת ואם תוכלי ותהיה לך גישה לטלפון תתקשרי" אמרה אמי מבעד למסך הדמעות בעיניה.
גלית שהייתה גדולה ממני בשלוש שנים סיימה זה עתה את לימודיה כעובדת סוציאלית ועמדה להתחיל את שירותה הצבאי אותו דחתה לתקופת הלימודים.
עברתי את תהליך החיול והטירונות ללא קשיים וגלית החלה את השירות כקצינת תנאי שירות.
באחת החופשות הכרתי את דן בעל בלורית בלונדינית, עיניים כחולות, גומות חן ובעל חוש הומור, אשר שירת כחייל קרבי.
דן ואני מצאנו מהר מאוד שפה משותפת.
הייתה זאת אהבה ממבט הראשון.תכננו עתיד משותף ולא היה דבר שיכול היה להצביע על כך כי עושים אנו צעד פזיז.
את מסיבת האירוסין חגגנו עם הורינו בצל המשפחה הקרובה ביותר.לא היה זוג מאושר מאתנו.
מלחמת יום הכיפורים קטעה את תוכניותינו לעתיד משותף, דן נהרג באותה המלחמה.ואני מצאתי עצמי מתאבלת וכואבת את מותו.
כעבור שנתיים עמדתי מתחת לחופה עם איתי בעלי, כשלרגע לא שכחתי את דן, אותו המשכתי לאהוב וממנו נפרדתי בצורה טרגית.
גלית ואני נפגשנו שנית כאשר שירתנו בצבא קבע. מיד עם נישואיי, כמצופה, התעברתי והמשכתי את שירותי הצבאי למרות הקשיים.
גלית לא עשתה לי חיים קלים,
בכל הזדמנות ניסתה להתנקם בי ולהפיל עלי תפקידים שונים בלי שאדע מה גורם ליחס עוין שלה כלפי.
נכנסתי לסערת רגשות ולמחול השדים. ההיריון הקשה עלי, בבית לא זכיתי לתמיכה, גיבוי ועידוד.ועל מנת לשמור על שפיות דעתי בחרתי לשמור על הריוני ולהפר את החוזה הצבאי.
"אפרת, בואי, אסיע אותך לתחנת האוטובוס ותהיה לנו הזדמנות לשוחח" הפתיעה אותי גלית. לא הבנתי את השינוי הפתאומי שחל בה.
"אפרת-מצטערת שאת היית זאת שעליה הוצאתי את כל הכעס שלי" אמרה גלית והוסיפה " כל פעם שראיתי אותך הפצע נפתח לי מחדש.
אני רואה אותך אפרת נשואה, מאושרת, ממתינה לתינוק שיולד,
גם אני הייתי צריכה להיות במצבך, אך הגורל תכנן עבורי עתיד אחר. יצאתי עם גיל במשך שבע שנים והספקתי להיות נשואה לו רק שנה, המלחמה האיומה הפרידה בינינו,
אני אלמנת צה"ל" אמרה גלית מתוך מסך הדמעות."
באחד הימים הכרתי מישהו שדומה שתי טיפות מים לגיל ורציתי להינשא לו אך לא מתירים לנו את הנישואים. מסתבר שאני חייבת לקבל חליצה מאחיו הצעיר של גיל, ועלי להמתין עוד מספר שנים עד אשר גיסי הצעיר יגיע לגיל מצוות ואוכל לקבל ממנו חליצה"
"מה זה חליצה?" שאלתי את גלית "טכס משפיל"
סיימה גלית את דבריה ולא נימקה.
דמעות שבר ירדו מעיניי,חזרתי לימים אחרים אותם הצפנתי עמוק בתוכי.
"גלית" צעקתי "נדמה לך שאני מאושרת? נדמה לך שחיי הנישואים שלי סוגים בשושנים?
לא כל מה שיפה מבחוץ יפה גם מבפנים"
המשכתי לבכות ולא ניתן היה לעצור את פרץ הרגשות שלי.גלית לא הבינה מהיכן זה מגיע והתעניינה. הייתה זאת עבורי הזדמנות נהדרת לספר לגלית מתוך אחדות גורל את מה שעברתי.
"הייתי חיילת בסדיר" סיפרתי לגלית " חיילת שכל עתידה לפניה, עם תוכניות לעתיד,
לסיים את השירות, להירשם ללימודים, לאט לסלול את דרכי בחיים האזרחיים.
מאז שהתגייסתי הרגשתי אישה עם המון ביטחון ושמחת חיים.
באחת החופשות שלי מצה"ל, בביקורי השגרתי אצל חברתי,
פגשתי בחור שהחל לשלוח אלי מבטים, לא יכולתי להעתיק את עיניי מהבחור, הרגשתי רטט חולף בגבי."
המשכתי לספר לגלית את קורות אותו יום בו הכרתי את דן, את הרגעים המאושרים שהיו לנו יחד, ואת התוכניות לעתיד משותף.
"מלחמת יום הכיפורים קטעה את התוכניות שלנו,תארי לעצמך גלית, בבוקר קיבלתי מכתב מדן המביעה את אהבתו אלי,ובערב מצאתי את שמו בין ההרוגים, עוד לפני שנודע הדבר להוריו."
המשכנו גלית ואני לשוחח עוד זמן רב בלי לשים לב כי עומדים אנו בתחנת האוטובוס.
בכינו,גלית בכתה את הכאב הפרטי שלה וגם
את הכאב שלי. בכינו על מר גורלנו. פתע הבינה גלית את העוול שעשתה לי בכך שהתנקמה בי בגלל קנאתה למצבי: "מצטערת אפרת שהדברים יצאו מכלל שליטה, רק כעת אני מבינה מה גרמתי לך, לו יכולתי להחזיר את הגלגל אחורנית הייתי עושה זאת"
כעת אני מבינה שחייך לא קלים וקשים הם יותר מאשר חיי"
היינו בסערת רגשות, התכנסנו בתוך עצמנו.
"אפרת" הבטתי על גלית שהייתה הגורם לכך שהפרתי את החוזה הצבאי, הבטתי עליה, גלית הביטה עלי, המחסום שהיה בינינו נשבר, נפלנו זו על זו בחיבוק מנחם, "אפרת" לחשה לי גלית "בואי נשכח את מה שקרה בינינו, בואי נתחיל ה-כל מחדש, בואי נכרות ברית חברות בינינו, תשמרי על עצמך, שתהיה לך לידה קלה, ואם תזדקקי לאוזן או לכתף זכרי שאני כאן!"
חזרתי הביתה באפיסת כוחות, מותשת רגשית, להפתעתי הרבה לשם שינוי איתי היה בבית. הייתה זאת הפעם הראשונה שאיתי התעניין לפשר הדמעות.
סיפרתי לאיתי, אגב חיבוק, את שיחת הנפש ביני לגלית.
סיפרתי על מר גורלה, שהיא לא יכולה להינשא בגלל חליצה שאמורה לקבל מגיסה הצעיר.
באותו רגע הרגשתי שמשהו זע ונע גם אצל איתי
המחסומים שהיו בינינו נפרצו,
הייתה זאת הפעם הראשונה מאז נישואיי שהרגשתי כה קרובה אוהבת וחושקת את בעלי.
העתקנו מקום מגורים, גידלנו משפחה לתפארת, פיתחנו קריירה,
אהבתנו מאותו יום הלכה ופרחה.
היום חתמנו בנשיקה חתונת הכסף, הקשר בין משפחתי למשפחתה של גלית נעשה חזק ואמיץ.גלית מכירה לנו תודה על שאיתי היה שותף לעקיפת חוק החליצה ובכך אפשר לגלית להינשא שנית לבחיר ליבה.
אני חצויה מבפנים, לא שוכחת את התנהגותה של גלית כלפי ושהייתה הגורם להפרת החוזה הצבאי שלי.
ומנגד מכירה לגלית תודה על יחסה העוין אותו הפגינה כלפי, כי רק כך איתי ואני בנינו את עצמנו, את הקשר הזוגי ואת משפחתנו.
אהבתנו ששרדה ימים קשים.
