(חלק ראשון)
אני מסתובב ברחוב. בדיוק יצאתי מביה"ח..עשיתי שם כמה טריקים עם בלונים מתנפחים לילדים שאיבדו את התמימות.
העיניים רצות על האנשים. עוד מוקדם, אבל אני לא יכול להרחיק את המחשבות מזה. אני לא רוצה להרחיק..
העיניים נחות על נער אחד, נראה כבן 15 לפי ההתנהגות והבגדים, אך החזות שלו כשל בוגר מזה. יש לו מבנה גוף רחב, פנים נאות ומבט חכם.
הם לא יבינו לעולם..מה הטעם בלהשכיב בחורה? בלהכניע אותה? היא שברירית במהותה, חלשה, לא מאתגרת.
אבל כשבחור כמו זה ניצב מולך..זה עולה לך לאט לאט בפנים. אתה מרגיש פתאום את השליטה והחמדנות זורמים לך בדם..את הרצון העז להכניע אותו, להפיל את החוסן הזה. וכשהוא מגיע צעיר, עם כל התמימות והטוהר..אתה רוצה ללמד אותו את טעם החיים..לשבור את התמימות שעוטפת אותו כמו בכדור זכוכית..
אני ניגש אליו. השעה 17:00 עכשיו, עוד יש שמש בחוץ. הבחור מביט בי במבט תמהה, מזלזל משהו, ותוהה לפשר הקירבה שלי אליו. אני מתבונן בעיניו, דוקא נבון הוא נראה הנער הזה. לא כמו אחד שילך שבי אחרי פלאי המריחואנה.
אני מחייך לעצמי ואח"כ אליו, "תגיד בחור, רוצה להרוויח קצת כסף?" החיוך המזלזל של הנער סוקר אותי בחשדנות. אני מוכר לו את השואו שלי ודופק חיוך חביב של מליון דולר וסמיילי. "בטח," הוא אומר. עברתי את הבחינה."מה הדרישות?"
"יש לי חברת בנייה," אני אומר, ומשתדל להמשיך להראות נחמד ואמין, "אתה נראה לי כמו בחור חסון שיכול להועיל לי בכמה העברות. התשלום טוב," אני מבטיח לו, "ותוכל להתחיל כבר מחר."
הנער שוב בוחן אותי, אך מיד מתעורר מתהיות מרוחקות, מחייך, ושואל "אוקיי, אז מה עכשיו?" אני מחייך חזרה, מרוצה. נותן לו כתובת, ומס' טלפון. אומר לו שמחר, בערך בשעה הזאת של היום יגיע אל הכתובת הרשומה. הנער נראה מרוצה, ואני התחלתי מחכה לרגע שאוכל לגלות לו
שכבר אין אנשים טובים באמצע הדרך...
(חלק שני)
אני יושב על הכורסא שלי בסלון כבר שעה בתהייות על הערב. מעביר ומתכנן בראשי את המהלכים, תופס במוחי את הפרפרים שמתרוצצים לי בגוף וגולשים על מפלי האנדרנלין בדמי. אני מתרגש כמו נער מחוצ'קן בדייט ראשון עם מלכת הכיתה המחורבנת.
הוא אמור להגיע בכל רגע.
אני נכנס לחדר ומסדר אותו מעט, שיראה יפה. אחר כך אני מוציא מהארון באמבטיה את הבקבוק עם המדבקה הצהובה(CHCl3 (Chloroform ושם אותו על השולחן הקטן ליד הממחטות..אני כבר לא יכול לחכות.
טוק. טוק. טוק.
שלוש דפיקות שנשמעו היטב. יש לו כח לנער וזה רק מלהיב אותי, בחרתי נכון. שוב.
אני צועד באיטיות אל עבר הדלת, שוקל ומודד בראשי את הצעדים עד הרגע המיוחל..נעמד מול הדלת, שולח יד אל הידית...פתוח.
הנער מחייך אליי, אני מחווה עם ידי "תיכנס..", וסוגר אחריו את הדלת. נועל. האנדרנלין דופק לי בורידים..אני יודע שמכאן הכל ילך מהר אך מנסה למשוך את הרגע. אני מעביר מבט תַּאֵוו על הגוף שמולי, הכתפיים הרחבות, הרגליים הארוכות, העור החלק-שעוד לא הספיק לחוות דבר שיפגום בשלמותו- , הידיים הגדולות, השפתיים האדומות, העיניים המלאות..
כך אני עומד שם ובוחן אותו, מעביר את עיניי הלוך וחזור על גופו הנערי, אומר לו בקול מתלחש "שב על המיטה שבחדר". הוא לא מבין, אז אני מתקרב, מבחין איך לאט לאט נעלמים החיוך והתמימות מפניו, ועוטפת אותו הילה אפורה של פחד ובדידות משַתקים.
הנער מתרחק עם כל צעד שלי..פתאום גופו המרשים הופך צנום וחיוור..
כל הכח התנקז למקום אחד בחדר- אליי.
אני שולח יד ארוכה אליו, תופס אותו במשקעים של הצוואר ומפיל אותו על המיטה. זה מתחיל.
הנער נאבק בי בכל גופו- שולח ידיים גדולות קפוצות לאגרופים, רגליים ארוכות בתנופות חדות ומיומנות- ואני סופג אותו, את המאבק, בהנאה צרופה אל תוך דמי. נותן לנער שיילחם עד יתעייף מעט. אז אני שולח יד אחת אל הבקבוק עם המדבקה הצהובה ועם השנייה אוחז בחזקה בגרון הצרוד מצווחות. שומע לחישה מותשת ומייללת "אתה מטורף..אתה מטורף..", שופך על הממחטה כלורופורם- שיספיק להביא אותו למצב בו אני רוצה אותו, גמור אבל לא מת. - אני מצמיד את הממחטה אל פניו של הנער, משחרר את צווארו מלחיצת ידי, ובנשימה העמוקה הראשונה שלו, הוא שואף את הכלורפורם שגנבתי אתמול מביה"ח.
שקט.
אין צרחות, אין יללות חנוקות, אין מאבק. יש רק אותי בעמדת שליטה מעל הגוף החיוור.
אני מעביר את ידי על פניו, מלטף את השלמות המזעזעת הזאת וסוטר לו. אחר כך אני מפשיט אותו, בשביל ההשפלה. ומתחיל לבעוט בו ולצעוק עליו, שידע שהעולם הוא לא מקום נפלא כל כך כמו שהוא חושב.
"זה לטובתך אתה מבין?! אני גואל אותך מייסורים קשים הרבה יותר! דווקא בגלל שאתה יפה ושלם כל כך!" ואני מסתכל לו בפנים היפות בכעס, בשלווה הבלתי מעורערת שנחה על פניו אפילו עכשיו. ואת כל האנרגיות והזרמים שזה עושה לי בפנים, אני מרכז אל הידיים שלי. אוחז שוב בצוואר החלק, ולוחץ.
לוחץ חזק.
עד שאני לא מרגיש יותר את הבומים המפוחדים בעורקים שלו.
עד שהצבע החיוור של פניו, הופך חיוור יותר. אז אני מקרב את הפה שלי אל האוזן שלו ולוחש "אני מטורף..אני מטורף.."
אשמח לתגובות, הערות, הארות וכל העולה על רוחכם!
תודה מראש.
נ.ב
זה קטע הכתיבה הראשון שאיפיינתי בתור סיפור, סוג של סיפור, אשמח לשמוע אם זה אכן כך (וגם אם לא).
