הסיפור עם ירון ואבא שלו התחיל כשאמא של ירון נפטרה. היא מתה בת שמונים ושש משבץ, ואבא של ירון, שכבר התחיל להיות סנילי הרבה קודם, נשאר לבד בבית מבודד בכפר. ירון ושני האחים שלו התחלקו בהוצאות הקבורה, ואחרי שליעד וצור שילמו בעצמם כמעט את הכל, הם החליטו שירון משלם על המצבה. ירון חשב שזה הוגן, ושילם לבני עדני 10800 שקל בשביל מצבה גדולה שתונח מעל הקבר של אמא שלו, וגם מעל הקבר של אבא שלו בבוא הזמן. בני עדני הכין את המצבה כך שבצד אחד היה כתוב השם של אמא שלו, והצד השני נשאר ריק. כולם היו מאוד מרוצים מהסידור הזה, כי הם חשבו שהם גמרו עם כל זה.
אבל הם לא. לקח להם הרבה זמן לגלות שהם לא, אבל תהליך הגילוי התחיל אחרי שבע שנים כשאבא שלהם, בגיל תשעים וחמש, עדיין היה חי ובקושי זכר איך קוראים לו. כולם היו נורא מופתעים. יצחק נריה בן תשעים וחמש! מי היה מאמין שהוא יגיע לגיל כל כך מופלג. אבל עד אף אחד מהם עדיין לא חשב שמשהו שם קצת מוזר.
הם התחילו לחשוב ככה רק כשעברו עוד ארבע וחצי שנים, והוא כבר התקרב ליום הולדתו המאה, ולמרות שעד אז הוא שכח אפילו איך קוראים לילדים שלו, לא הפגין שום כוונה למות בזמן הקרוב. טוב, הם אמרו, מקסימום נעשה לו יומולדת מאה וניתן לילדים להכין עוגה עם מקום למאה ואחד נרות ונקווה שהוא יבין מה קורה.
הם עשו חגיגה ענקית ביום ההולדת המאה, פשוט מפני שזה מספר ממש גדול ויש לו שלוש ספרות. כך גם במאה ואחת ובמאה ושתיים, אבל במאה ושלוש זה התחיל להיות מוגזם. לא כל שכן במאה וארבע ומאה וחמש ומאה ושש... כשירון בעצמו עבר את גיל הפנסיה, אבא שלו כבר היה בן מאה וארבע-עשרה, וזה היה הקש ששבר את גב הגמל.
לליעד היו נכדים, לצור היו נכדים ובעיות בלב, ולירון היו בעיות בלב בלי נכדים, ושלושתם החליטו שנמאס להם כבר, ושזה לא הולך ככה, ושכמה אפשר לחיות? חוץ מזה, אמר ירון, שאבא בכלל לא זוכר אפילו איך נושמים. ירון היה זה שהכי כעס. הוא שילם 10800 שקל על מצבה לשני ההורים שלו, ופתאום אבא שלו מחליט שהוא לא רוצה למות? למה לא, הוא אמר, אולי גם אמא תחליט פתאום שנמאס לה ותקום לתחיה? מה זה צריך להיות?! 10800 שקל! 10800 שקל אתה זורק לפח ככה, עם המאה וארבע-עשרה שלך. גם כן אתה. ואתה אפילו לא זוכר שום דבר, שזה גם בזבוז של זמן מבחינתך. יכולת כבר להשרף בגהינום עד עכשיו, אבל לא, אתה רוצה להשאר! נחיה ונראה, הא? אז תשמע אבא, זה לא יעבוד, תקח את עצמך בידיים, עד שתטרח למות אני כבר אמות בעצמי! או שאולי בכלל לא תעשה את המאמץ הזה. אולי בכלל תשאר בחיים לנצח עד שהשמש תהפוך לגוש פחם, ואז תעשה אבולוציה מחדש ותתחיל לנשום מימן!
וככה ירון היה צועק על אבא שלו, וצועק וצועק, וחוזר על דברים פעמיים. כמובן שלאבא שלו לא היה אכפת, כי הוא הרי לא זכר את הפעם הראשונה, אבל בסוף ירון היה מתעייף, מתיישב על הכורסה מול אבא שלו ושואל בייאוש: "אתה לא זוכר מילה ממה שאמרתי, נכון?" ואבא שלו היה מהנהן לאט, וירון היה רוצה לדפוק את הראש שלו בקיר.
אבל ירון צדק. אבא שלו בכלל לא חשב על המוות כעל אופציה. כי כשהוא היה בן מאה ועשרים, צור מת מהבעיות בלב ולליעד היו נינים, וירון התחיל בעצמו קצת להיות סנילי, ואחרי שגם ליעד מת וירון בקושי זז מהמיטה שלו בבית-החולים, גם בני עדני, האיש שעשה את המצבה, מת מהתקף לב. כשירון שמע על זה מהאחיין שלו, הוא קילל בשקט ועשה אגרוף ביד ימין, ואמר לאביחי שממש בא לו לחבוט במשהו, אבל כבר לא היה לו כוח והוא שקע בשינה.
וכשירון מת, אבא שלו כבר היה בן מאה עשרים ושלוש, ושתי הנינות של ליעד היו בנות ארבע וחמש, וכל מה שהוא הצליח להגיד ברגע שלפני שהלב שלו התייאש היה: "הבנזונה הזה חי אחרי," וכל מה שקיווה היה שימות עכשיו, ברגע הזה בדיוק, שפשוט יקום מהכיסא וייפול עליו פסנתר כנף.
ירון מת עם תמונה בראש, של אבא שלו מתחת לפסנתר כנף שחור, וצוואה שבה נכתב במפורש שהוא דורש שלא ישימו מצבה על הקבר שלו, כדי לפצות על ההוצאה הקודמת.
