אצל שרוּליק בחצר / אדרנלין - לבמת הדיון, ריי בְּרדבורי / -

כמו המציאות חרצה את גורל התקווה. עכשיו כשאנחנו גדולים. 

אדרנלין בכבישים מביא לאסונות. אדרנלין קולח בכתיבה מביא דווקא לשחרור. 

ובחצר הרבה צחוקים מאושרים 

כשתמיד החויה לא תחזור או חוזרת על עצמה 

הרבה מלמד כאן

וכשנפלתם אמרתם לא נורא, בפעם הבאה,

אבל התבגרתם והנה הגיעה הפעם הבאה

ואין עוד אחריה.. נשארתם בתחושת הנופלים.. 

עצוב כל כך.. 

השיכרון שבכתיבה אצלך הוא במינון גבוה 

וסתם הברה שבראשך יש לה מה לומר ואוספת מילים

המחזקות את אמירתה, ואת מרגישה מרחפת

ובכל זאת לא נותנת לכוחה ההרסני של המציאות להשפיע עלייך,

למרות האנדנלין שמשתולל בכבישים.. 

נפלא רבקה יקרה 

.

יקי יקירי, 

הראשון מתייחס למשחקֵי מדינת ישראל. 

השני - נכון, נָכוֹן-פְּלוּס-פְּלוּס-פְּלוּס!!

אַתָּה מפענח אותי - וואי לי. עליי להיזהר, כנראה. 

תודה  ע-נ-ק-י-ת!

<לב>

רבקה

---

כדי לראות משהו בחיים יש בדרך להרים כבישים נוראיים

הראשון הפעם הבאה? 

האם תהא? 

השני אחרי השכרות ההאנגאובר 

שלאו דווקא משתייה 

אלא מאגו מנופח 

חיבוק לך אהובה

ואז כשהיינו ילדים ושחקנו בחצר 

לא חשבנו מה יעלה בגורלה של מדינת ישראל...

חשבנו שמספיק להגיד פוס שברו את הכלים ולא משחקים.

לא ידענו שיבואו משחקים כאלה, שאין אחריהם שום פעם הבאה.

טוב רבקתי שנתת לי קצת אנדרנלין,

שעוררת אותי מהשקיעה הזו של שבירת הכלים.

כמה נפלא הוא השכרון הזה, התחושה הזו של הניצחון, של ההצלחה.

את מגיעה מותשת לקו הגמר, הלשון בחוץ הרגליים כושלות

ואז משהו פתאום מעורר אותך

איזה משהו קטנטן שחלף מול העניים, בקושי אפשר להבחין בו

ואז בפרץ של אנדרנלין את פתאום מזנקת ויכולה להתחיל מחדש

ומו חדשה יוצאת למרוץ חדש

לכתיבה חדשה.

אוי רבקתי ואני כל כך אוהבת אותך

ואין פעם הבאה כי האהבה הזו היא כאן ועכשיו ולתמיד.

<לב> נוריתי יקירתי, <לב> תודה לךְ, על שאַתְּ כאן. <לב> (דמעה קטנה, ונשיקות וחיבוק ואהבה גדולה לךְ.) <לב>