התחתנו ב2 במאי היה זה יום קסום ובהיר, האביב היה בתחילתו ובחצר אולם האירועים יכולת להבחין בפרחים בשלל צבעים שאך זה התחילו את נביטתם. החתונה הייתה יפה יותר מכל מה שהעזתי לחלום רק ימים ספורים קודם לכן. כל דבר התנהל על הצד הטוב ביותר כאילו הטבע כולו התגייס על מנת לחלוק איתי את היום המאושר הזה. ובסופו של יום מופלא זה הרגשתי כאילו ליבי כמעט מתפקע מרוב אושר שנאגר בתוכו.
שלושה חודשים לאחר מכן ביום גשום וקודר מכונית מסוג שברולט קבאליר החליקה על שלולית מים קטנה בכביש מספר 45. המכונית נכנסה לסחרור התנגשה בגדר השוליים ולבסוף נעצרה בחבטה גדולה בתחתית התעלה שבצד הכביש.נהג הרכב איבד את הכרתו במקום, נהג הרכב היה בעלי.
בחודש הראשון לתאונה בעלי נותר מחוסר הכרה והרופאים ניבאו לו שיישאר כך עד שיחזיר נשמתו לבורא, אולם טבע העולם הוא להפתיע אותנו וכך קרה שביום השלושים וחמישה פקח בעלי את עיניו, אולם כמו שהטבע יודע לתת, הוא יודע טוב יותר לקחת. וכך קרה שאמנם פקח בעלי את עיניו, אולם מלבד ראשו הוא נותר משותק בכל שאר חלקי גופו.
איך מתמודדים עם דבר כזה? בחצי שנה הראשונה כמעט לא משתי ממיטתו, הייתי איתו ברגעים הנמוכים ביותר. הקשים ביותר היו הרגעים לאחר שהתנער מטראומת התאונה והחלה לחלחל בו ההכרה שהוא משותק, ששום דבר ממה שהכיר בעבר לא ישוב בעתיד, שאינו מסוגל לבצע את הפשוטה שבפעולות, שאינו מסוגל לספק אותי, ההכרה הזאת שברה אותו ביותר למרות שמעולם לא העז להעלות אותה על שפתיו, הייתי העוגן שמנע ממנו להישאב לתהומות הייאוש שקרצו אליו מבעד לסמטה.
אולם ככל שנקפו הימים כך החלה לחלחל בי המחשבה שגם אני סובלת, אמנם כאין וכאפס לעומתו אולם גם חיי שלי השתנו לבלי הכר, ולעומת בעלי לי הייתה ברירה. בתחילה ניסיתי לנער מחשבה זו מעליי על ידי כך שהשקעתי את כל מרצי בעבודות למענו ובשהייה איתו. אולם דברים אלה רק נתנו דלק לשריפה שהתחוללה בתוכי וכך לאט לאט תפסה לה המחשבה מקום של קבע בצומת שבין ליבי ובין ראשי.
סערה התחוללה בתוכי, שכל צד מושך לכיוונו הוא. מצד אחד היה ההיגיון שאמר שאיני יכולה לעזוב בשום אופן, אני אשתו, אני קרן המבטחים שלו, ואני חייבת להיות שם בשבילו. אולם פתאום התפרץ לדיון הלב שאמר כל הדברים הללו נכונים אבל מה איתי? מה עם הרגשות שלי? הצרכים שלי? מישהו שיחבק,שיגן, שיהיה שם בשבילי...כמובן שלא העזתי להעלות את הדברים האלה בפני אף אחד, יכולתי רק לשאר את טיב התגובות שאקבל ממשפחתו וממשפחתי.
וכך יום רדף יום והייאוש החל משתלט על כל הווייתי. בעלי החל להבחין שמשהו מתחולל בתוכי ואלמלא היה בן אדם ענק ומיוחד, והיה עושה מה שעשה, יכול להיות שמחשבה זאת הייתה מכרסמת וגומרת אותי עד עצם היום הזה. בקלות יכול היה בעלי להתעלם ממצוקותיי ולהתעסק במצוקותיו שלו שמזמן עלו על גדותיהם, והיה לו כל הזכות לכך אולם הוא בחר לדבר, בחר להתעמת, בחר לעזור למרות שידע את המחיר הכבד שעתיד הוא לשלם כל ימי חייו.
הייתי בדרכי החוצה מחדרו בבית החולים מוכנה לצאת לעוד לילה שכולו בדידות בדירתנו המשותפת, הריקה. ידי כבר הייתה מונחת על ידית הדלת שהוא החל לדבר.
"ערגה,חכי רגע" הוא קרא לעברי.
הרפיתי את אחיזתי מהידית נותנת לידי להישמט לצידי גופי בכבדות, אפילו ידי נעות בחוסר חשק, עוד אחד מסימני הייאוש שנותנים בי את אותותיהם...לא יכולתי לתאר לעצמי את מה שיתחולל אך דקות ספורות לאחר מכן.
"כן?"השבתי.
"רציתי לדבר איתך על משהו אם אפשר..." הוא נראה נבוך חשבתי לעצמי.
"בטח חמוד, בטח" חייכתי לעברו חיוך שכולו עצב.
"מה שאני הולך להגיד לא הולך להיות קל, לא לך ובטח שלא לי אבל זה משהו שחייב להיאמר." הוא השתעל קלות והמשיך לא מישיר את מבטו אליי "היה לי רומן".
בטח ציפיתם שאתמוטט שאצעק שאשבר, אם הייתם שואלים אותי מה אני אמורה להרגיש גם אני הייתי אומרת את הדברים הללו אולם את מה שהרגשתי באותם רגעים אפשר לסכם במילה אחת, הקלה.
כאילו ניתק איזה חבל שקשר אותי בעבותות לאיש זה ולגורלו המר הרגשתי מה שלא הרגשתי הרבה מאוד זמן, שמחה. ידעתי שאיני חייבת כלום לאיש הזה יותר, ארזתי את חפציי שהיו מונחים על השולחן לצידו ויצאתי מבלי לומר דבר. לא חזרתי עוד אלא לאחר שנים רבות. שנים שבהם הספקתי למצוא בן זוג חדש ללדת שני ילדים מקסימים לחיות חיים שלמים. ערב אחד בעודי יושבת על המרפסת נותנת לרוח קרירה של תחילת האביב לנשוב על פניי קיבלתי מכתב. שמו התנוסס באותיות גדולות על המעטפה וזה מה שהיה כתוב בו: " יקירתי הענוגה, אם את קוראת מכתב זה סימן שאיני בן החיים יותר, אולם יש דבר אחד שאיני מסוגל לקחת איתי לקבר ואני מצטער שכך...דעי לך דבר אחד, מעולם לא היה רומן."
