הסופרת שילה הר אבן

והנה באמצע הדרך בין תל אביב לירושלים, בגבעות שמעל השפלה מסתתר לו בין החורש, בעמק יפה בין כרמים ושדות, מושב אשד, כמו אשד הנחלים של הקונגו והזוויתן. שמה, באשד עילית, יש בית כינסת של יוצאי תימן לכיתותיהם ולידו בית כינסת של ספרדים שהקימו יוצאי מזרח תורכיה, אבל אחר כך באו קבוצות אחרות שתגברו אותו.
וליד הבית כינסת גרה סופרת ירושלמית וותיקה בשם שילה הר אבן, שכתבה די הרבה ספרים בחיים שלה, ועברה למושב בשביל המוזה.
ובמשך שנים היא חיה בשלום עם בית הכינסת, למרות שלא אחזה באורח חיים דתי.
והיה לה מזל שלא גרה ליד הבית של יששכר ג'למי שהיה מרבה במסיבות ובנשפיות ודיגי' שתוגבר בידי הבן שלו ליאם ובמכוניות שחסמו את כל הכביש של הרחוב של הסביבה וככה כתבה את הרב מכר "עת הפשוש"
ובבית כינסת התחילו לעשות קידוש ארוך שלווה בשתייה של ויסקי ומאחייה וכשיש מאחייה אז יש מצב רוח וכשיש מצב רוח שרים:
והיו שרים מפי אל (למרות שזה עדיין לא היה שמחת תורה) ושבחי ירושלים ואגדלך וכל מיני שירים והגבאי מוטי מבקש שיהיו בסבלנות ולא יעשו רעש, אבל לא יכל עליהם, ובמיוחד שהיו שמה עובדיה השיכור ורחמים חולה המאחייה שהגיעו ממושב רמת אלכסנדר ספיישל בגלל השתייה. כן, המאחייה הייתה עושה ת'דרך מהפה לגרון והשירה בהתאם.

ונקעה סבלנותה של גיברת שילה הר אבן, כי בזמני התפילות הייתה כותבת רעיונות לספרים שלה, ומה לעשות נעשה הקוראסון שלה כמים הנוטפים לאשד.
במיוחד ששרו חזק ובאה עליהם עם כוס מים ורצתה לשפוך על רחמים כדי להשקיט אותו
ואמר לה: "לכי לסורגים"
והשיבה לו: "אתה תינוק מגודל, אז תחזיק בסורגים של הלול..."
ואחרי 12 שעות כתבה בוואטסאפ המושבי  על הרעשים האיומים בכל שבת ובכל מסיבת ראש חודש ולא ידעה את נפשה, וקיבלה גם תגובות תומכות
וגם תגובות לא תומכות ומישהו כתב לה שיש  לה מזל שלא גרה ליד הבית של יששכר ג'למי, או ליד הבית האפור של משפחתכהן שעושים מסיבות בריכה רועשות ושהשפריצה של הבריכה עפה באוויר ומורידה גשם על חצי רחוב ושבחורות בביקיני מסתובבות חופשי ברחוב, בדרך למסיבה, כאילו זה חוף אכזיב או חוף טאבה או חוף תב"ע.
ואחת בשם אופירה כתבה בוואטסאפ שאולי תפנה לבורר הכי טוב במדינה, הרי זה אברמיקו שמקבל קהל בבית כינסת שלו בסחנת דרוויש
ואמרה גיברת שילה "באתי בתלונה על בית כינסת ואלך לבית כינסת?"
והשיבה לה אופירה שהרב הזה מקבל לבוררות את גדולי העבריינים מאלפרון ועד הררי ופוליטיקאים מאיציק זרקה דרך אמסלם ועד יוסי סריד ושולמית אלוני שרצו ממנו בוררות על מפלגת מרצ.
ובאמת עשתה טלפון למוטי הגבאי ואמר שבהחלט מקובל עליו ושיפנו לבורר אברמיקו
 
הלכו, לקחו קו אוטובוס מהתחנה של ארלוזורוב בתל אביב  ונכנסו שמה בחצר הבית כינסת בסחנת דרוויש והרב אברמיקו הציע להם אבטיח ואמר שיכין להם תורכי קטן ואז ישמע את הדברים  וישטחו הטענות קומו איל בורקיטס די חנדרז'ו. ואמרו הטענות שלהם כמו שאומרים "אין בוקה סיראדה נו אינטרה מושקה" (אדם חייב להתלונן כדי שיוכלו לעזור לו)
ושילה אמרה שהמאחייה גורמת למתפללים להרים קול ולשיר שירים כשהיא מנסה לישון צהריים ולפני יומיים העירה להם והם אמרו לה "לכי לסורגים"
ומוטי אמר: "מה פתאום, את התפרצת עליהם ורצית לשפוך עליהם ספונג'ה"
"לא נכון, זה היה כוס מים, כדי להעיר אותם מההתמסטלות, שיתעוררו, אתה הבאת את עובדיה השיכור ואת רחמים חולה המאחייה, מה הם קשורים לבית כינסת" השיבה
"תשתקי ת'פה שלך" צעק פתאום מוטי.
"איך ת'ה מדבר?" קפצה שילה "פרימיטיבי"
"סילאנסיו! אורדן דה לה קורטיז'ו!" קרא אברמיקו והוסיף "חברים, אפשר להרוג בנאדם עם ספר תורה, התגובה שלך, מוטי, אומרת המון, וגם את, התגובה שלך לא לעניין"
ועוד אמר אברמיקו: "עכשיו, מודרה (דממה) אמיגוס, אני נותן לכם שעה של שקט, כל אחד יחשוב מה הוא צריך לעשות כדי לפתור המצב ולהגיע לפשרה מכובדת. פשרה שתאפשר לג'ודיוס להתפלל אין אל קאל גראנדי, ולגיברת לכתוב את הספרים וליהנות משקט"
 
והנה, בשעה שהשורות האלה נכתבות, והדיו יבש בנייר, עדיין יושבים הגבאי מוטי והסופרת שילה הר אבן, וחושבים כיצד להגיע לפשרה מכובדת

ואידך זיל גמור
ואת הבעיה חייבים לפתור
כי צריכים לחיות בשלום
בגן עדן ולא בגיהנום