אני יושבת בשירותים המוזנח של תחנה מרכזית בת"א .
ריח שתן חמצמץ מגיח לאפי, ואני מתעלמת ממנו, אני סוגרת את מכסה האסלה שצבעיו גם מראים את ימיי תחולתו וחשש לחייהם.ומתיישבת עליו.
עם מכנסיים קצרים ללא תחתונים שקניתי בשוק בצלאל , גופיה לבנה מוכתמת בבוץ ללא חזייה , נעליי כפכפים קרועות ועם "אצבע " ענקית של חשיש, סוגרת את דלת הפלסטיק שכתובים עלייה כל מיני כתוביות ביה"ס למיניהם(תמיד מצאתי את זה משעשע ) ומגלגלת לי ג'וינט מהסרטים.
אני חייבת לעשן לפניי שאני קורסת ! אני חושבת לעצמי.
אני מרגישה את עצמי מסריחה מהכול, אני רודפת אחריי הזמן והזמן שוכח מקיומי. אני נרגעת, נרגשת , סוררת , חושבת.
קול האש שיורק מהמצת הסגולה שלי נראה נחנק ואני מנסה בכוח להאמין שהוא לא הולך למות לי עכשיו.
לא עכשיו לפחות !!
חיכיתי לג'וינט הזה כ"כ .
הוא מתעודד , מוציא את להבתו היפה ונשאב לתוך הסיגריה המוגדלת כאילו היה חלק ממנה , וכאילו היא לא יכלה להתקיים בלעדיו.
עכשיו שום דבר לא יכול להרוס לי, אף אחד לא יכול לשים לי רגליים, עכשיו אני לבד. אני הבחורה בלי התחתונים שמעשנת ג'וינט בשירותים זול .
אני שואפת כ"כ חזק עד שריאותיי מסרבות להוציא את מה שנשאף בתוכם , וחושבת על כלום.
אני שומעת צעדי עקבים מהירים מגיעים לשירותים והאינסטינקט אומר לכבות את הג'וינט, אבל משום מה קפאתי.
נו , עוד 2 מתבגרות .. אני מנסה להרגיע את עצמי... שיט! לא יכולתי לעשות את זה בחוף??? למה דווקא מצאתי לי להסתבך כמו תמיד?
"אני אומרת לך אני לא יודעת אייך לנקות את האשמה הזו ממני!"
"שטפי את הידיים" השנונה מבניהם אומרת.
"אני לא יכולה לסבול את זה" היא נשמעת ילדה מפוחדת.
"אם תשמרי על הפה שלך אף אחד לא ידע מזה "
"אני לא יכולה! אני לא יכולה! יש לי מצפון חלש מדיי" אני מאבדת אותם, הם נשמעות לוחשות אבל ההד בשירותים מעצים כל מילה שלהם . אני מוצאת את עצמי מתקרבת יותר לדלת, שוכחת שהתא שאני נמצאת בו הוא אחרון שביותר ובקושי ניתן יהיה לשמוע או להבין את מה שהכי חשוב.
ואייך הם בכלל לא בודקות אם יש מישהו שישמע אותם בשירותים בעוד הסוד שלהם נשמע כמו משהו מחתרתי?
"תגידי את בדקת אם יש מישהו בתאים? " השנונה שואלת בעוד השנייה נשמעת סופגת את נוזליה בתוך נייר הזכוכית של אחד מהתאים הקרובים אליה.
"תגידי מה זה הריח הזה??" הפרנואידית שואלת .
"שירותים , את יודעת?" השנונה מבריקה בעוד הערה.
"לא לא, תריחי, זה לא ריח של מישהו שהוריד את הקיבה שלו פה, זה ריח של חשיש..." היא אומרת ומרגיש לי כאילו היא כלב גישוש ואני מתחילה לחשוש, נאבקת עם עצמי להעיף את הריח ומכבה את הסיגריה.
"אני לא יודעת מה את מריחה אבל אני אישית לא מריחה כלום" השנונה אומרת .
כלבת הגישוש הפסיקה את חיפושיה ואני נשמתי שוב ולא חשבתי לצאת מהתא שלי עד שהן לא ייעלמו .
"טוב נו את מוכנה להפסיק לבכות?"
"אני לא יכולה! זה לא יורד לי מהידיים , זה כאילו דבוק אליי" קולה רועד ואני מנסה לאתר את צופן המילים שלהם ומה מסתתר מאחוריי זה.
מה הן עשו???
אני שומעת את זרם המים לא מפסיק .
והסקרנות שלי מבעבעת בי אני רוצה לצאת ולצרוח: "תספרו לי דמט!!! מה קרה? מה עשיתם?"
אבל אני שומרת את סקרנותי וממשיכה לקפוא בתא הקטן שבשירותים.(תוהה לעצמי מה הסבירות שאפשר להיתקל במלודרמה כזו בשירותים או בכלל?)
אני מביטה בשעון, זה נראה נצח!
מישהי נכנסת לשירותים , מרימה את המים, שוטפת ידיים , יוצאת .
השיחה שלהם ממשיכה. אני ?
אני לא יכולה לצאת !
אני מביטה בשעון .... חצי שעה עברה!!!! והם לא יוצאות ... ואני מתה לסיים את הג'וינט שלי והם הורגות אותי עם הסיפור מתח בהמשכים שלהן .
"אייך נחזור הביתה?" הפרנואידית שואלת .
"כמו ב-26 שנים האחרונות שחזרנו... בזהירות " נשמע גיחוך מהפה שלה. היא בטח מגושמת , גדולה , וחצופה. אני מתארת את הקלסתרון שלה בדמיוני העשיר .
"זה אפילו לא מצחיק! אני רוצה ללכת הביתה , ואני רוצה להוציא את הדבר הזה ממנייייי! אני לא יכולה לשמור את זה בבטן" היא צווחת עכשיו ואני השתנקתי.
היה שקט.
הם שמעו אותי?
"תשמעי אותי , ותפנימי את מה שאני אומרת לך ! את לא מדברת , מזכירה , נושמת או חושבת על זה ליד מישהו אחר את מבינה??? " השנונה אומרת לה בקול מונוטוני אך מאיים .
"ואם אני אמות?"
"כולנו מתים בסוף"
"ואם הסוף שלי יהיה קצר?"
"אז את תמותי מהר"
אני מתחילה לאהוב אותה, את השנונה הזו, ואז אני שומעת שקט.
אין לי שמץ מה קרה , לא שמעתי את הדלת נסגרת מאחוריהם . רק שמעתי שקט.
רציתי לצאת אבל החלטתי שאני מעדיפה להציץ לפניי.
ישבתי על רצפת השירותים הסרוחה וניסיתי להציץ מלמטה , אך לא ראיתי זכר מאותן בחורות מסתוריות.
מוזר. חשבתי לעצמי, ושלפתי בחזרה את הג'וינט המיוחל שלי שלרגע הרגיש לי כמו אנטרקוט עשוי טוב.הבטחתי לסיים אותו ולנוס מהמקום הזה .
"את רואה אמרתי לך ...את לא מריחה את זה??? את הריח של החשיש?"
"יכול להיות שיש פה מישהו? את חושבת ? לא שיש לנו על מה לדאוג , הריי לא אמרנו כלום לא?" השנונה אומרת נשמעת הפעם זו שחוששת.
אני שומעת שהיא בועטת דלת אחרי דלת באגרסיביות והיא מתקרבת לשלי. שלי אכן סגורה ואני מרגישה שאולי זה מה שיכול להזיק לי יותר לו היא הייתה פתוחה.
שהיא בועטת בשלי ורגלה נהדפת אחורה השתיקה מעיקה יותר מחנק .
"יש כאן מישהו?"
אני לא יודעת אם לענות . היא נכנסת לשירותים שצמוד אליי ומופיעה מלמעלה (אייך לא שמתי לב שתאיי השירותים אינם מוגמרים ולא נפגשים עם התקרה.?)
אני מביטה בה ורואה פנים של ילדה, זוג עיניים חומות ענקיות מביטות בי במבט של מורה נוזפת ושפתיים חתומות.
"מי את ? מה את עושה פה ? "
"מעשנת ג'וינט?" אני עונה בשנינות לשאלה של השנונה.
"כמה זמן?"
"מספיק"
"שמעת הכול?"
"כן " אני לא מהססת לומר את האמת ושואפת עוד שאיפה נעימה ומציעה לה גם, מנסה להיראות קלילה יותר.
"תצאי מהשירותים " היא מצווה עליי.
אני יוצאת כאילו הייתי חיילת לא ממושמעת מתא השירותים והיא בוחנת אותי במבט מלוכלך כאילו צחנה עלתה ממני והיא לא יכלה לסבול את הריח שלי.
"מה את זונה?"
"מה את רוצחת ?"
היא דוחפת אותי לעבר הקיר כ"כ קרובה אליי "תשמרי על הפה שלך , אני לא יודעת מה שמעת או מה הבנת אבל את לא יודעת כלום."
"אז אם אני כבר שמעתי אז אולי אני יכולה לעזור לכן?"
"לא את לא ."
אני מעיפה אותה חזרה למקומה , הודפת אותה ממני, מראה נוכחות ומדדה את דרכי החוצה ...
"לאן את חושבת שאת הולכת "?
"רחוק מפה" אני עונה לה
"נדמה לך...."
