היום שחלף
לילה קודר. הגשם ניתך ארצה. שירה הביטה מחלון ביתה שהיה ממוקם בקומה החמישית בבניין מגורים יוקרתי באזור הרצלייה, צופה ברחוב שעד לפני שעה קלה היה הומה מאדם.
שקט השתרר מסביב. שעה אחת בלבד נותרה עד לתחילתו של המופע. היא ניגשה לחדרה והביטה על הדמות שהשתקפה במראה.היא התקרבה לשנות השלושים לחייה, גופה היה תמיר וחטוב, שערה החום והגלי גלש עד מותניה והדגיש את תווי פניה. היא אהבה את הדמות שהשתקפה מולה. על מיטתה הייתה מונחת שמלה ארוכה משולבת בתחרה שחורה ולידה הונחו זוג נעליים מרשימות שתאמו במדויק את צבע שמלתה. היא התיישבה על הכסא שמול השידה והחלה לפדר בסומק את עצמות לחייה, הברישה את ריסיה במסקרה שחורה, תחמה את שפתיה ולבסוף מרחה את שפתיה בשפתון בצבע חום. כל ההכנות ערכו כ-20 דקות. היא הביטה בשעונה והבינה כי עליה להזדרז ולסיים את הכנותיה כדי שתספיק להגיע למקום יעדה. היא לבשה את השמלה שהחמיאה מאוד לגופה, נעלה את נעליה, הוציאה מחדר הארונות את מעיל הפרווה המרשים שרכשה לפני שנה בעת שהותה הקצרה באיטליה ויצאה במהירות מדלת ביתה לא לפני שטרחה לוודא כי לא שכחה דבר.
הגשם פסק. היא פנתה לכוון מכוניתה שרק לפני כשעה קלה, החנתה אותה קרוב לדלת הכניסה, נזכרת ביום העמוס שהחל בבוקרו של אותו יום עד לשעה זו. עוד היא פוסעת ובטרם פתחה את דלת מכוניתה, הגיחה לצידה מכונית שרד שחורה, והתיזה עליה את מי הגשמים שנקוו על הרצפה. היא הביטה בשמלתה הרטובה דמעות נקוו בזוויות עיניה. לרגע, עלה בדעתה לחזור הביתה ולהחליף את בגדיה אך כאשר הביטה בשעון, ויתרה, נכנסה למכוניתה ונסעה לכיוון יעדה. במהלך הנסיעה ליבה החל לפעום בחוזקה. היא החלה לעכל את היותה מועמדת לקבלת פרס אוסקר ישראלי בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר בסדרת הטלוויזיה הישראלית. עליה להיות גאה בעצמה, חשבה, כשחקנית שהחלה לא מזמן את דרכה, היא זכתה להגיע להכרה אולם בה בעת נתקפה בחרדה כאשר ניסתה לדמות כיצד יושפע גורלה המקצועי במידה ולא תובטח זכייתה. רעד אחז בגופה אך ביודעה כי עליה להתעשת מיד, סילקה את מחשבותיה בהינף יד וכוונה את מכוניתה לחנייה שנשמרה עבור המועמדים לקבלת הפרס. כאשר יצאה ממכוניתה,נזכרה כי שמלתה רטובה. מה יהיה אם תיקרא לעלות לבמה? חשבה, כיצד תיראה עם שמלתה הרטובה בעיני כל הצופים בה? אגלי זיעה קלים החלו להופיע במצחה. עליה לחשוב במהירות על דרך מוצא. בינתיים היא הניחה את מעיל הפרווה על כתפיה כדי שיסתיר את שמלתה ונכנסה לאולם. היא התבוננה מסביב. בכניסה לאולם, עמדה אישה לבושה בשמלה זהובה ונראה היה כי מידותיה תואמות את מידתה. היא אזרה עוז וניגשה אליה, הציגה את עצמה, סיפרה לה את קורותיה ושאלה אותה אם תיאות להחליף איתה את שמלתה עד שיסתיים המאורע. האישה התבוננה בשמלה השחורה והמדהימה של שירה וביודעה כי לעולם לא תוכל לאפשר לעצמה לרכוש שמלה כדוגמתה, שהרי את השמלה הזהובה, שלבשה השאילה מחברה, נאותה לבקשתה.
הן ניגשו מיד לשירותי הנשים שהיו ממוקמים קרוב לאולם הכניסה והחליפו ביניהן את השמלות. שירה התבוננה במראה דקות ארוכות, בוחנת את עצמה ומנסה להתרגל לצבע שמלתה שלעולם לא הייתה מעלה בדעתה, בזמן אחר, לכלול צבע זה בפריטי הלבוש במלתחתה. אף על פי כן, הדמות שנשקפה מולה מצאה חן בעיניה. היא הודתה מעומק ליבה לאישה שהחליפה איתה את שמלתה למרות שלא הכירה אותה והבטיחה לה, כי תזכור לה טובה ותמצא את הדרך להודות לה. הן קבעו להיפגש מיד עם סיומו של טקס הענקת הפרסים כדי לבצע שוב את ההחלפה.
רשמי היום שחלף וההתרגשות החלו לתת בה את אותותיהם. ליבה החל לפעום בחוזקה. נותרו עוד מספר דקות לתחילתו של הטקס שיחל בוודאי במופע אומנותי ורק אחריו יוקראו שמות הזוכים. דקות ארוכות של ציפייה דרוכה. היא הספיקה עוד להתבונן מסביבה, דקה לפני שהמופע החל. בסוף השורה שמימינה, ראתה את אופירה, שחקנית מצליחה שהייתה מועמדת אף היא לאותה קטגוריה ולתדהמתה הרבה, היא הייתה לבושה בשמלה זהובה זהה לשמלה שלבשה.
בהבהוב של שנייה, חלף לפניה כל יומה, אולי יום זה לא נועד עבורה, חשבה, ואף על פי כן נותרה בה עוד תקווה קלושה כי יום זה יסתיים בדרך שונה והיא תצליח לזכות בפרס שלו ייחלה.
הטקס התחיל. האורות כבו. המופע האומנותי שאכן היה מרשים ביותר, הסתיים. המנחים עמדו לקרוא את רשימת הזוכים. ליבה החסיר פעימה כאשר ציינו את שמה כאחת מהמועמדות לקטגורית השחקנית הטובה ביותר בסדרת הטלוויזיה הישראלית. המעטפה נפתחה. בדריכות רבה המתינה לשמוע את שמה. היא עצמה את עיניה ומעומק ליבה נשאה תפילה חרישית להיות היא הזוכה. היה נדמה לה כעת כי כל תנועה שנעשית נמשכת שעה ארוכה. המנחה הכניס את ידו למעטפה והוציא את הדף שציין את שם הזוכה. באיטיות רבה קרא: "שם הזוכה בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר בסדרת הטלוויזיה הישראלית היא..... גילת הררי.
