ניחוח ירושלמי: על סילקים ואיך שבנו את הביג בן בלונדון

"עלינה!" אני אומר לו ופותח עין ימינית שלי במשיכת אצבע.

"אמת התורה! כך אמר לי חזי." מתפאר עלי חמוס ברכושו של זה.

"אז מה! הוא יכול להגיד לך גם שזה מוטוציק  אז תלך תאמין לו?" אני אומר והופך כף ידי אל נגד עיניו.

"ת'שמע, מלונדון אמר." אומר חמוס מאריך בנגינת ה"לונ" ומדגיש את ה"דלת" של ה"דון"

"יללה תלך," אני מזלזל לו מילים. "באת להצטחק עלי?"

"שו " להצטחק. "אפילו אמר מן איפה. מן ליד הבינג בהן. אמר שם יש המוסך אכי גדול שמה בלונדון.

"בינג בהן?" לא שמעתי. עניתי לו בסבר פנים של ידען גדול.

"איך לא ? חזי אמר, זה כל ילד שרק נולד יודע מהמקום הזה של הבינג בהן. זה השעון אכי גדול בעולם וסידרו לו ,ככה, גם מגדל גבוה שיראו את השעה שלו מכל מקום בלונדון.

"צוחק עלי? לך, לך, חזי ,מה שיש לו זה יתושים בראש. חוץ מזה לא יודע כלום. ואתה יה אהבל כל מה שאומרים לך אוכל. יעני ,אומר אמן!"

"חמור נשאר חמור." אני ממלמל לעצמי.

"איזה חמור?" שואל חמוס שלכד מלה אחת מפי.

"זה שסחב אבנים לבנות את הבינג בהן שלך." אני מתחמק.

"ככה בידיים סחבו?" שואל חמוס.

"לא, על חמורים כמו שיש בחצר שלך." אני משיב בלעג ומנענע בראשי: "בטח בידיים!" אני מוסיף

לאחר שתיקת עיניים קצרה. "למה אתה חושב  היה  להם לוקסוס כזה כמו היום?"

"ככה בידיים סחבו?"

"לא סחבו, סחב!"

"יעני אתה רוצה להגיד איש אחד סחב?"

" בטח איש אחד! למה קוראים למקום ביג בנים או ביג בן הא?"

"בינג בהן." עונה לי חמוס בהכנעה.

"ולמה ביג בן אתה יודע?"

"לא!"

"אז ת'שאל."

"שואל."

"למה ביג באנגלית זה גבוה. ובן.. זה.. זה.., יעני.. זה ..בן! כמו אתה כמו אני.  ככה יוצא לך מההתחברות שלהם בן גבוה. עכשיו אתה מבין?"

"לא, לא כל כך מבין."

ת'שמע. זה השם שלו נהיה "בן גבוה." למה לאיש שסחב אבנים היה בן גבוה אז הלך קרא למגדל על השם של הבן שלו.

"הה  הא" השם עצמו חמוס כמבין את דברי. אך מאחר ולא ידע בעצמו להבחין בין האמת לשקר

ניסה  לגשש מעט כאשר שאל: "וכמה זמן ככה בנה אותו האיש הזה לבד. "

"אולי עשר שנים אולי עשרים. מה אני אומר, אולי , אולי איזה שמונים שנים. ככה, מה אגיד לך הרבה זמן."

"ואיך בנה?"

"איך שבונים. מה אתה לא יודע את זה?" שאלתי

"יודע, בטח שיודע" התפאר חמוס.

"ואיך שגמר שם עליו פעמון ככה שיראו אותו מכל הפינות של לונדון" אמרתי.

"ואיך שם אותו? הרי המגדל כבר נהיה גבוה גבוה?" שאל חמוס.

"איך שם? איזה שאלה זאת? כמו ששמים פעמון. מה, אתה לא יודע את זה?" שאלתי.

"יודע, בטח שיודע" התפאר חמוס.

"טייב. עכשיו מששם אותו, אומרים צלצל הפעמון שלוש עשרה צלצולים בחצות הלילה."

"הא. זה לא יכול להיות!" תפס עלי אומץ החמוס הזה.

"לא יכול להיות?" תמהתי עליו.  "והסילקים של האופניים של חזי שבאו מהמוסך שעל יד הביג בן כן יכול להיות?"