"אהבתי אותו מהרגע הראשון שראיתי אותו.
כמו וולד ראשון של אם טרייה, כמו תכשיט חדש שאני קונה לעצמי ולא מפסיקה להביט בו במראה, כמו בובה חדשה שקנו לילדה בת שנתיים ליום ההולדת והיא אינה מרפה מאותה בובה, כמו שאני רק אוהבת אותו.
הנשימה שלי נעתקת בכל פעם שהוא חולף לידי כמו רוח סערה, מרקיד את כל החושים שלי הנה והנה.
לעיתים אני מתקשה לנשום לידו, כאילו ידיים דמיוניות לופטות את צווארי חוסמות את החמצן שמגיע למוח, כפות הרגליים שלי רועדות , לאחר מכן השוק והירכיים שרוצות פתאום לכרוע ברך ואז השחלות , הן מציקות בכאב שמפלח את בטני. הסרעפת עולה והחומציות עולה אף היא ומקשה את נשימתי, נושמת קצרות שותה עוד כוס מים אך הידיים רועדות ומתיזות לכל עבר את אותם מים שמובטחים שהם מנהר קוסמי או ממעיין מכושף.
הוא יחלוף כמו שפעת , ישאר כמו מחלה ויגרום לי למות ממנה.
לא חושבת שיש לי את האפשרות להסביר מה זה מרגיש.
זה כמו חלחלה .
כמו ההרגשה הכי עילאית שבן אנוש יכול להרגיש .
כמו מים באמצע המדבר.
אני אוהבת אותו בכל איבר ואיבר, בכל נשימה ונשימה, בכל צער, מכאוב וחולי.
אז אני עוברת לידו.
נושמת את ריחו.
יש לו את הריח הכי אנושי שהכרתי.
ריח גוף.
אין לו ריח שאפשר להגדיר אותו על פיו, אין לו אפילו טעם, הוא רק חולף כך ואני עוברת לידו.
הוא אינו מבחין בי.
מעולם לא .
אך אני עוקבת אחריו, נוגעת בו, מנשקת אותו, צורחת אליו שישמע אותי אך אין אטום יותר ממנו, כאילו אוזניו החרישו ברגע ששמעו את צעדיי, כאילו עיניו איבדו את מאור עיניהם ברגע שראו אותי מתקרבת, והריח שלי, מרגיש כאילו הוא לא יכול לסבול את הריח שלי.
ואז אני מרגישה שהריח שלי מריח בצורה מהבילה מדיי לריחו הטהור, מרגישה שעיניי פקוחות מדיי לעיוורון שלו, מרגישה שגופי צמא אליו בעוד הגוף שלו מכוסה במעטפת הגנה מפניי.
ומה שאני הכי רוצה זה רק למצוא את המפתח הזה שמצאתי בעבר.
נברתי וחיטטתי, בכיתי והזעתי, צרחתי ומצצתי את דמו עד תום בלי שירגיש.
עשיתי הכל.
רק בכדיי למצוא את המפתח הזה שיגרום להכל לקבל את הצבע הראוי.
אין עקשנית יותר ממני, רק האוהבים שלי יעידו על זה.
אין מרדנית יותר ממני רק שונאיי יעידו על זה.
אין סתגלנית יותר ממני רק הטבע יכול להעיד על זה.
ואין אוהבת יותר ממני ורק הוא יכול להעיד על זה.
שמצאתי את המפתח, יכולתי לנשום, אך שום תחושת ניצחון לא הייתה בי , חשבתי שהיא תהיה, חשבתי שהרגיש הכי מכל יותר מבורכת, הצלחתי לפצח את החידה.
הצלחתי לפצח אותו.
אך הוא הביט בי.
נאבקת בכדיי להבין אותו אך אוהבת אותו כמו ילדה בלי הבחנה מוכנה לתת לו את כל שירצה , רק דבר אחד לו אני מייחלת.
מייחלת שלא ידע אהבה אחרת ממני.
שידע רק אותי.
שיתנה אהבים רק איתי, שיחוש את טעמי האישי שלי בלבד, שיאהב אותי ללא עוררין, שילמד להבין אותי כמו שאף אדם לפניו לא הצליח.
אך הוא שכב שם על חלקת אדמה ענקית והמפתח בידי.
החיים שלו בידי.
מביט בי בתום מופלא ולא אומר מילה , הוא רק שוכב ואני כמעט בתוכו, בתוך הנפש שלו, שרה שירים שהוא לא יכול לשמוע, לוחשת לו מילות אהבה שהוא לא יכול להקשיב להם , נוגעת בו במקומות שרק אני יכולה להבין את משמעותם.
המפתח הדמיוני בידי עדיין ואני לא מעיזה להביט בו.
מהפחד להסתנוור, מהפחד למות. מהפחד להיות שלו לנצח.
עכשיו אני זו שמפחדת.
אז אני חורצת דין, מביטה במפתח והוא כ"כ ענק שרק עכשיו אני יכולה להבחין שהוא מכיל את כל כף ידי ומעבר לה.
והוא פרוס חזה וליבו פועם יותר מאי פעם ואני יכולה להקשיב לדיאסטולה ולסיסטולה שעוברת בחדריי ליבו, יכולה לשמוע את המילים שהוא לוחש לי, את המשפטים שהוא רוצה שרק אני אשמע הוא לוחש לי: "ילדה בזהירות, את היחידה שקיבלת מה שאף אחת לא קיבלה, את היחידה שנגעת במשהו שכולם נכוו ממנו".
נושקת לו אני חסה עליו בגופי ולא מבריגה את המפתח, אלא מחזירה אותו למקומו החצוב בהררי ליבו, וליבי נקרע לגזרים.
אני אוהבת אותו לכמעט נצח שלם, אוהבת אותו יותר מהחיים עצמם, שונאת אותו כי הוא לעולם לא יוכל להיות שלי , מתעבת אותו כי הוא לעולם לא יהיה אני, אני סולחת לו כי אני יודעת מה זה להיות אני, אני מבינה אותו כי אני אני.
אז הוא חולף לידי , כמו בכל יום.
בבבואה אחת מזוינת של חיים שלמים.
בלי הפסקה חולמת אותו, בלי הפסקה שרה את שיריו, בלי הפסקה לוחשת לו את מילותיי, והוא עדיין עובר לידי.
אילם.
חירש.
פיסח.
גלמוד וטיפש.
כי הריי הוא לא פיצח את קוד החידה שלי.
הוא לעולם לא יצליח.
את מקום המפתח אני מכירה אך הפעם הוא ננעל לנצח אטום בקרישי דם ונימים.
שכח למה הוא נמצא שם.
ואני שכחתי למה אני בעצם אני.
ומדוע אני לא מפסיקה לאהוב אותו.
הימים עוברים אני מנסה לאחוז בו בידיי, הפעם אני מבטיחה שלא אפחד , אני אגע במפתח והבריג אותו לעד , אך שאני מנסה לגעת בו הוא מתאדה בין אצבעותיי, שאני צורחת לכיוונו הוא עדיין אילם, שאני בוכה הוא מסתובב כאילו שמע יבבה רחוקה ומוכרת , שאני עומדת מולו הוא עדיין עיוור אך מרחרח את האוויר כאילו היה כלב ציד המנסה לתפוס את הקורבן הבא...
ואז יד אחת שולפת אותי לתוך מציאות עגומה שאני לא רוצה להיות חלק ממנה, לוחשת לי ברוך....
"תוותרי, זה נגמר....
הוא לא יחזור....
גם למתים מותר לנוח."
וזה היה הרגע.
הרגע שמתתי לנצח."
הזכויות שמורות להדר מיליס.
מוקדש לאלדד שרעבי ז"ל.
