סיפורים
"מהי הסיסמה?"
הזמן: אביב 1947.
בשכונת מגורי "שפיר קליין" אשר בדרום תל אביב רבו הגניבות והביזה. רוב הגנבים היו ערבים מיפו וסביבתה. השכונה הרי נשקה למרכזים אשר בהם חיו ערבים רבים.
התעוזה של הגנבים גברה מיום ליום. לא היה לילה שלט פקדו אותנו הגנבים,
והמשטרה לא מילאה את ייעודה. המשטרה הבריטית כלל לא מצאה לנכון לדאוג להסרת נגע זה.
רוב תושבי השכונה היו עניים, והפגיעה ברכושם הדל (מה עוד שלפעמים פגעו הגנבים גם בנפש) הייתה כואבת מאד.
בשכונה זו גרו יהודים מכל גלויות ישראל. "קיבוץ גלויות" בזעיר אנפין.
יהודים משאלוניקי אשר ביוון עם שפתם המתנגנת בלאדינו, יהודים מתורכיה,
בולגריה ויוגוסלביה, יהודים ספרדים.
יהודים אשכנזים מפולין, רוסיה, הונגריה, רומניה, וגם משפחה אחת, גויים, המשתייכים לכת ה"שבתניקים" ("סבוטניקים") מרוסיה, אשר חיה בתוכנו בשלום.
יהודים מארצות האיסלאם: מבבל, איראן, ויהודים מצפון אפריקה, ממצריים,
מרוקו, תוניס ולוב. יהודים מקווקז, גורג'ים, ויהודים מבוכרה עם מלבושיהם הססגוניים, ועוד ועוד.
שפתם של בני הקהילות בינם לבין עצמם הייתה השפה אשר דיברו בארצות מוצאם. אך התקשורת בין בני הקהילות כולם הייתה בליל של שפות, אשר העברית הייתה מתובלת באידיש ובלאדינו, ערבית מרוקאית, ובוכרית.
בקיצור: "מגדל בבל". אך על אף זאת, תמיד נמצאו הנתיבות ללב, וכולם חיו כמשפחה אחת גדולה, ועזרו איש לאחיו ואשה לרעותה. אמנם יש אשר היה קצר בתקשורת, והיו אי-הבנות, אך הם נפתרו בדרכי שלום. הילדים היו צד מרגיע כי הם הבינו עברית, והם היו אלה שהסבירו להוריהם את הטעון הסבר.
ה"ספרדים" התפללו בבתי כנסת אשר כללו את יוצאי ארצות האיסלאם, קווקזים ובוכרים, ואילו ה"אשכנזים" התפללו בבתי כנסת קטנים, בהתאם ל"רבי" שלהם.
התקשורת הטובה ביותר הייתה אצל הנשים. הן נהגו לבקר אשה אצל רעותה, ולמדו ולימדו אשה את רעותה, תבשילים ומרקחות, דברי מאפה, ריבות, עוגות ומטעמים שונים; וזאת על אף התקשורת הדלה שלהן בשפה. הן הצליחו למצוא קשר, וכולם יצאו נשכרים.
הילדים והנערים התארגנו לקבוצות גיל, ומהר הסתגלו ומצאו שפה משותפת.
חברי ואני היינו כבר בוגרים בני 16 ו17-. היו בינינו חברים באצ"ל וב-לח"י או ב"הגנה", ויש אשר לא השתייכו לארגון כל שהוא.
כאמור לעיל, מגפת הגניבות בשכונה הייתה קשה, ותושבי השכונה החליטו להקים משמרות לילה, וצמדים צמדים יסתובבו בשכונה בנסיון לשמור עליה.
לנו הנערים ניתן תפקיד של קשרים בין הצמדים השונים. חברי נסים ואני אשר קיבלנו אימונים ב"הגנה" בקפא"פ (קרב פנים אל פנים), הצטיידנו ב"מקל קצר" ויצאנו למלא את תפקידנו.
באחד הלילות היה תורנו לסייר בשכונה. לפתע אנו שומעים צעקות רמות.
רצנו לכיוון הצעקות דרך החצרות שבין הבתים, ומה אנו רואים?
ראינו את שכננו אושקי, בן תורכיה, הדובר לאדינו, יהודי גדל מידות, בעל קול רועם ומטיל אימה, אוחז בידיו באיש לבוש "גלבייה" לבנה, ומפליא את מכותיו בעל הגלבייה. האיש המוכה נמרצות החל צועק: "אני יהודי!" "אני יהודי!"
ואילו שכני מחזיר לו בצעקה רמה: "אתה יהודי? אז תגיד שמכככ. תגיד שמכככ!"
(אצל יהודים דוברי לאדינו, כאשר ניסו לדבר עברית, הייתה להם בעייה עם האותיות הגרוניות; וכאשר רצו לומר "שמע ישראל", לא ידעו להדגיש את ה"עין"
ונהגו לומר "שמכככ ישראל", ועוד שיבושים דומים כהנה וכהנה).
כאשר הגענו אז אל מקור הצעקות, ראינו כי דוד אושקי מכה ללא הרף את השכן הבוכרי המוכר לנו, הגר בקצה השכונה, ויצא לשוטט להנאתו לבוש ב"גלבייה" או כתונת לילה לבנה.
אנו נסינו לעצור את שטף המכות וצעקנו: "דוד אושקי! דוד אושקי! זה יהודי!
זה השכן הבוכרלי שגר איתנו בשכונה.
דוד אושקי הפסיק להכותו, כשהוא ממלמל בקול רועם:
- "אז מדוע הוא לא אומר שמכככ?!"...
"דרך המילים" 4.7.2005
