יצאנו מהמופע. הלילה היה קר. הייתי מצונן ועצבני. עצבני בגלל הצינון. כמו בכל פעם שאני חולה.
היא שאלה אם נלך לשתות כוס קפה. עניתי לה בקוצר רוח בשלילה. ממש לא התאים למצבי. מצונן יושב בבית קפה ולוגם את המשקה הזה שמועד להיות תפל לחיכי. שאלתה עוררה את תשומת ליבי לעובדה שאני רעב. רציתי לאכול משהו ולא היה לי מושג מה. תהיתי את זה בקול.
היא שאלה אם לא מתחשק לי משהו מיוחד, כאילו לא הרהרתי בקול. שאלה שהעלתה עוד רטט עצבני עליו התאמצתי להתגבר. סטייק על האש נוסח אל גאוצ'ו עשוי רייר תמיד נמצא אצלי בעדיפות ראשונה, הרהרתי. הפעם ביני לבין עצמי. אבל אמרתי לה שוב שאין לי מושג.
היא הציעה מרק.
יודעת אישה נפש בעלה. זו היתה הצעה גאונית. חייכתי אליה ואורו עיני. מרק הוא הגחמה הפרטית שלי. בייחוד בליל חורף קר. שאלתי איפה אפשר למצוא מרק בשעה זו של הלילה. היא ענתה שבכל מקום. בכל בית קפה.
בית הקפה אליו הגענו לא היה הקבוע שלנו. את הקבוע משפצים. הוא נראה יפה ודי מפואר אבל לא היתה בו הרגשה של בית כמו בזה שלנו. באזור המעשנים לא היה מקום ישיבה אלא על כורסאות לא הכי נוחות ליד שולחן נמוך. בהחלט לא מצב לגמיעת מרק חם. אבל זה מה שהיה.
נלכדנו בעיניה של מלצרית חייכנית שמיהרה לגשת לקבל הזמנה. עוד לפני שהניחה את התפריט על השולחן שאלתי כשאני מתאמץ להעלות חיוך שיראה חביב אילו מרקים יש להם. המלצרית ענתה שמרק בצל ומרק בטטות. הזמנתי מרק בצל. מהחביבים עלי. רק אזכורו העלה בחיכי את הטעם והסיח את דעתי מכל שהתרחש סביבי.
נותרנו לחכות להזמנתנו שתגיע. שתקנו. כשאני עצבני אני שותק. היא, שמכירה את התופעה הזו הצטרפה לשתיקה מתוך ידיעה שכל דיבור יכול לגרום לתגובה קצרת-רוח ולפעמים עולבת מצידי.
היא סקרה קצרות את אורחי בית הקפה. אני התרכזתי בנסיון לנשום נשימה סדירה למרות אפי הסתום, ובצפייה חסרת סבלנות במלצריות, בתקווה לצוד במבטי את זו שנושאת את הזמנתנו בדרכה אלינו. המלצריות רחשו כנמלים עמלות נושאות מגשים מלאי כל טוב מתפזרות לכל הכיוונים, רק לא לכיוונינו.
ואז חשתי במבטה. אני רגיל לנעיצת המבט הזו. מוחשית מטרידה עקשנית. בדרך כלל אני מתעלם, לא נותן לזה להטריד אותי, ולה שתדע שאני מודע למבטה. בפעם זו חשתי את המבט הזה כמו כפורט על עצבי המרוטים. הישרתי אליה מבט. היא לא הסיגה את מבטה. שאלתי בקור מקפיא "מה"?? היא ענתה שכלום, הסבה מבטה והמשיכה לשתוק.
כמו תמיד כשאני עצבני, סקרתי במבטים קצרים את הדמויות בבית הקפה, מצאתי את עצמי משחק בכפות ידי. אצבעי נשלחת מתחת לשרוול, מלטפת את אמת ידי. רגלי טופפת בתנועות קטנות ומהירות. מוחט מדי פעם את אפי בלי להשיג תוצאה ממשית והמשכתי להעיף מבטים אל עבר המלצריות. אחת מהן התקרבה אלינו נושאת מגש עליו צלחת מרק. זה היה מרק בטטות שלא ידעתי, לא שמתי לב שהיא הזמינה.
לפני שטבלה את הכף בנוזל הכתום הסמיך שאלה אם אני רוצה לטעום. עניתי בשלילה במקצב סטקאטו רוגן. מתחרט מיידית על תגובתי שהיתה יותר תוצאת האכזבה מהתמהמהות המרק שלי.
ואז הוא הגיע. המרק שלי. סקרתי אותו במבטי. גוון ענברי עמוק עשיר בצדפות וטבעות בצל מושחמות בדיוק במידה, במרכז גבינה צהובה מותכת בה לכודים קרוטונים בגודל הנכון ובכמות הנכונה. משמע מעט.
טבלתי את הכף במרק, משחק קמעה ביצירה היפה הזו, בוחן את משחק הצבעים שנוצר עם השתקפות האור בנוזל. רק חוש הריח חסר לי כדי להפיק את מלוא ההנאה.
לגמתי מלוא הכף תערובת של מרק וחתיכות בצל. עם הלגימה הראשונה פשט חום נעים בגופי הצפוד מקור מודה בעונג על רגע של חסד. שלל טעמים השתובב לו בפי. יכולתי כמעט לשמוע את גופי נאנח בהנאה. ברבע השעה הבאה אוחדנו, המרק ואני. העולם חדל להתקיים. הרעב והקור נסוגו מול חזית נחושה שהכניעה אותם בלחימה מענגת, תערובת של מליחות מתקתקה חמימה.
לרגע נשאתי מבטי וקלטתי אותה מעיפה מבט חטוף לעבר צלחתי. הבלחה של חמלה עברה בי. ידעתי שלא תעז לבקש טעימה. היא יודעת שאני משול לכלב שמגרגר באיום כלפי מי שקרב למזונו. לפעמים היא מעזה לבקש טעימה, במין התגרות דווקאית, משועשעת מתגובתי העויינת . במצב רוח בו הייתי היא לא היתה מעלה בדעתה. הצעתי לה לטעום. היא מהרה לנצל את רגע החסד, הציעה לי שוב ממרקה, בטענה ששלה טעים יותר.
הקפה שהזמנו כנראה היה טעים. לי הוא היה תפל. חלק גדול משתיית הקפה הוא ריחו. אותו נבצר ממני לחוש.
כשיצאנו הקור כבר לא היה צורב. עוד נותרה בבטני השבעה, המרוצה, מחמימותו של המרק. גם לא הייתי קצר-רוח כמקודם. הקשבתי לקולות המקהלה המלאכיים מתכתיים של "אדיימוס". שירה שהתאימה לגמרי למצב רוחי. אפילו מאוורר החימום שהפסיק לפעול לא גרם לי לסנן קללה חרישית, כהרגלי.
נכנסנו לבית. חום נעים מהמזגן אפף אותנו. היא פרשה ללא אומר לחדר השינה, אני הלכתי לשירותים
הבטתי בזרם הנוצץ שנבלע ברעש במי האסלה הכחולים, הופך אותך לצבע ירוק. באפי עלה ריח חמצמץ של מחזור. אישה ושתי בנות מתבגרות... מישהי תהיה מאד עצבנית מחר.
