בלילה. . . . כשהתופים מכים
אדים כיסו את זגוגיות המשקפים האופנתיות החדשות שהוא בדיוק רכש לפני יומיים, כשהוא עבר מרחבת ההמתנה בחוץ אל תוך האולם המרכזי. ריחות שונים התחרו על תשומת ליבו של אפו, העשן המלאכותי של מכונת העשן מנצח על כולם, ריחות בושם גבריים ונשיים, בעיקר נשיים, המחוזקים בכל פעם שאחת עוברת לידו, משילה מעליה מסך של קטיפה ריחנית. הוא עמד בצד, הוריד את המשקפיים וניקה את האדים, נהנה מהבשמים העוטפים אותו. אורות האולם ריצדו בחופשיות, נעים לקצב המוזיקה. הבסים דגדגו לו את קצות הרגליים, כמו אומרים לו "בוא לרקוד איתנו, הצטרף אלינו לרחבה, תזרום איתנו". והוא כאילו אמר להם, בשקט, בפנים, שאף אחד לא ישמע 'אני עוד מעט בא'. הוא הלך לבר וחשב להזמין בירה.
בעודו ממתין לעודף, הוא התחיל להרגיש את הטרק החדש מתחיל להתגנב לו אל הטרק המנוגן לו כעת. מעין רמז שהדי.ג'יי. שולח לרוקדים. שני צלילים מאוד אופייניים לטרק הבא חדרו להם מבעד לשרשרת המלודית של השיר הנוכחי, מתחברים אל אותו הקצב אך מרמזים על משהו אחר, על כיוון אחר, נותנים לחולמים אור לחלום עליו, נותנים לתאורן זמן להתכונן למעבר החדש, מפעילים אצל הקהל המותנה, אצל אותם הנושמים את הטרקים ואת הקצב שלהם, את המעבר בין השירים כנקודת השראה מקומית לחוויה רוחנית אישית ומיידית, מרמזים. בשבילו זה היה האות לרדת לרחבה.
כשהיו יורדים לרחבה אז היה מין קטע כזה, של להשתלט על איזור מסויים, בדרך כלל לא רחוק מהדי.ג'יי. וקצת בצד שלא ידרסו אותו. הוא לקח צלילה עמוקה אל הבירה, רוקן חצי בקבוק והניח אותו על הבס הענק שכמעט הביט לו בעיניים. רגל ימין כבר החלה קולטת את הקצב החדש, מתזמנת אותו במתואם אל שאר הגוף, מעבירה צמרמורות קצב מרגשות. ההתגברות הבלתי נעצרת, מעוררת היראה, מעוררת היללה, מושכת את הקריאה העמוקה הפנימית, השמיימית אל מרחבי הביטוי העצמי המוחלט, בו כל איבר וחלק בגוף חש חופשי מהתחייבות לכל איבר אחר, בו ידיים ורגליים מפרשות אחרת את אותם מסרים בלתי כתובים ובלתי נאמרים, של שפה אישית, מסתורית, חסרת היגיון אך מובנית ומובנת בזכות עצמה, כולם כולם החלו קורמים רעיונות ותגובות, צלילים ומחשבות, תנועות ידיים וקפיצות חסרות שחר בעלות יעף בלתי נפסק, מחפשות את מרחבי השמיים הבלתי מופרים.
הוא חיכה לרגע הזה כמה דקות ולבסוף הוא הגיע. המתח גאה ועלה, החיוכים החלו לעלות על פניהם של האנשים, הגלים החלו להכות בקצב מהיר יותר, זרמי האורות השתתפו גם הם בחגיגת הקצב, כל הסביבה הודיעה שהיא מוכנה. מעמדת הדי.ג'יי. החל לעלות אותו רצף אלקטרוני שהקפיץ את נימי הדם של כל הנוכחים בחלל שהפך מאולם גדול למרחב אחר, מרחב שונה בזמן. המציאות נותרה לה בחוץ והדם התחיל לקפוץ ולהקפיץ עמו את כל הגוף.
קריאות שמחה החלו נשמעות במרחב החדש, של אותם שמכירים את תחושת העונג שבציפה החדשה במרחב המעוצב מחדש. חדש אך יחד עם זאת מוכר. הגפיים החלו מתנועעות, מגיבות לגירויים המלטפים. הוא חיכה שהזרע ינבוט, שמוחו ישתחרר לו מהפיקוד על הגוף ושהמוסיקה תתפוס שליטה.
התופים החלו להגביר את הקצב, האורות הלבנים איתם, רגליים החלו מתאימות עצמן לעלייה בקצב. עוד ועוד, עוד ועוד, עוד ועוד. היללה האינדיאנית נפלטה באופן אוטומטי, מה שהעיד על השתחררות הפיקוד. עוד ועוד, עוד ועוד, עוד ועוד. השרירים ממתינים לזנק, מחכים לשיא.
הרי מה שקורה בקטעים מוסיקלים שכאלה, הוא שהקצב עולה ונבנה עד שיא, שנדמה שאחריו אין עוד שיא. אולם, אחריו מגיעה המוסיקה האמיתית, זו שאי אפשר להכניע אותה, חייבים להיכנע אליה.
הנה השיא מגיע וללא אבחנה שולטת המוסיקה בגוף. הגפיים מנסות את התחושה החדשה, הרגליים נתקעות אחת בשניה ובידיים. עם ההתאמה לקצב מתחילות התנועות המתואמות בין הרגליים, בין הרגליים לידיים. המוח מביט מהצד ומזהה תבניות שונות, זורק עצות. הגוף לוקח משהו, מנסה. התבנית משתכללת, מוסיפה לעצמה תבניות מוכרות משכבר, מתנועות שחרור מוכרות שנלמדו בחללים אפלים דומים, באותו תא שטח.
זרימת המוסיקה בוורידים מקפיצה אותם, משכיחה את הכל, את השרירים המנוונים, את הריאות הסתומות, את טרדות היום, את טרדות הלילה. החיוך עולה אוטומטית. מדי פעם, בשיאי הביניים של גלי הקצב, היללה הופכת למודעת ומשחררת עוד יותר.
כשהידיים מתחילות לצייר להן גופים גיאומטריים מורכבים באוויר, ללוות כדור אנרגיה בלתי נראה למתבוננים מהצד, הופך המוח לחופשי. פעם, הוא ראה ברגע שכזה מולקולות באוויר. או לפחות חשב שהוא ראה. הוא הרגיש כל כך חד, כל כך משוחרר מהמגבלות הפיזיות הרגילות עד שלפתע בחלל מולו החלו להסתלסל שרשראות קטנות, שנדמה כי הן אלו המרכיבות את האוויר. הדבר היה כה טבעי עד שהוא לא נראה מוזר לרגע. עדיין הוא לא נראה לו מוזר.
ייתכן שאותם אדי הרום הם שהפיגו את השרשראות הקטנות והפריחו אותן באוויר החופשי. באופן טבעי הראש החל מתרומם לו מעלה, מחפש את הכוכבים שניבטים מחלון החללית בה כולם נמצאים. כדור האנרגיה החל מחליף צבעים ומתרוצץ ברחבי המרחב החדש ישן.
מדי פעם עברה לה המציאות ליד בצורת מרפק יד משתוללת אחרת שנגע, כתף קרובה מדי אך כל אלו לא הטרידו אף אחד. ברגעי האטרף הגדולים של שיאי הביניים ההפרה של המרחב הפרטי לא הורגשה משום שכבר לא נותר מרחב פרטי. כולם היו שותפים לאותה תחושה משכרת של התגלות.
ההתגלות הייתה חילונית לחלוטין ובה במידה יותר דתית מכל התגלות שהיא. לא היו מילים כמעט בקטעי המוסיקה. פעם היו מילים, כשהכל החל. לאט לאט, הן נעלמו ונותרה שפת המוסיקה. המוסיקה מדברת אל כולם, בכל השפות ואומרת דברים שונים, כל אחד לפי שמיעתו.
הפעם היא אמרה לחשוב, פעם היא אמרה לשכוח.
פעם היא חייכה ופעם היא הקשיבה, הכל לפי הצורך. לכן, הוא חשב, ההתגלות היא כה נקייה. אין מסרים מסוימים העוברים בטקסט זה או אחר. יש משפט אחד או שניים, כמו "GOD IS A D.J." המנכיחים את הכל. אבל לא תמיד המשפטים ברורים. בהתחלה הם לא היו ברורים בכלל. היית שר משהו בקולי קולות רק בשביל לגלות שבכלל לא הבנת מה אומרים שם ומה המשמעות של זה.
לעיתים, חוסר ההבנה של המילים וזה שהיית שר מה שאתה הבנת הוכיח לך בעצם שלא צריך מילים כי בסופו של דבר, כל אחד שם את המילים שהוא בוחר, באופן מודע או בעיקר באופן לא מודע.
כך, למעשה ההתגלות היא כה נקייה. המבט למעלה, תנועת הראש האוטומטית ימינה ושמאלה המבטאת כה הרבה, הכל.
אפשר לומר הכל בתנועות הקטנות, לך ולסביבה, בעיקר לך. כששומעים שפה כה עשירה שנותנת לך להבין כמעט כל מה שאתה רוצה לא פלא שחלק גדול מהעניין הוא לעמוד צמוד לרמקולים וכמעט לעשות איתם אהבה. הצלילים הענקיים שעוטים את הגוף, מהממים את התודעה בעוצמתם וכמעט משתיקים אותה, אמנם הורסים את האוזניים לאחר תקופה מסויימת אך מהי זמניותו של הגוף אל מול תחושת התודעה הנצחית הנובעת מאותה קרבה אופפת חושים.
הוא זכר פעם אחת, בזמן אחת מהתקופות הראשונות של שיגעון הריקוד, עוד בזמן השירים עם המילים, שעשה ניסיונות בשחרור הגוף משליטת המוח והמעבר לשליטת המוסיקה, שאחד ניגש אליו ושאל אותו איך הוא רוקד כך ואם הוא יכול ללמד אותו. השאלה הביכה אותו בתחילה. האם הפסאודו ערס הזה עובד עליו? האם הוא מתכוון ברצינות?
בשל התרוממות הרוח שהריקוד העניק לו הוא היה ישיר ונדיב וענה מיד ש"צריך להשתחרר. תן לגוף שלך לזרום עם המוסיקה." הערס חייך והבין כנראה שהוא רחוק מזה כמו שהרוסים היו רחוקים מלנחות על הירח בשישים ותשע.
הייתה עוד חוויה שהנהירה לו שהתחושה אותה הוא חווה בריקוד והתוצאה של תחושה זו בולטת. הוא רקד על אחד הרמקולים, במה שנדמה כמעין במה קטנה מעל הרחבה, ומאוד נהנה מעצמו ומהבחורה שהזמינה אותו למעלה לרקוד. פתאום מישהו תחב לידו מטבע של חמישה שקלים. עכשיו הוא היה נבוך מאוד. מה זה אומר? טיפ? תפסיק לרקוד את המביך אותנו? מה?
