מכסה פניה

היא זועקת משבריה, לא יודעת איך תמצא בנופלים תקומה, עד שהיא נעטפת בחום ומוצאת את נחמתה. תודה רבה לך אדם היקר, שבת טובה. שנדע ימים טובים.

בְּכַף יָדֶיהָ כְּאֵב נִסְתָּר
דְּמָעוֹת חֲרִישִׁיּוֹת, לֵב נִשְׁבָּר
אֶת בְּנָהּ שֶׁנָּפַל
הָאֵם מְבַכָּה
אַךְ קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם, 
עוֹטֵף בְּנֶחָמָה,
אוֹר חָדָשׁ פּוֹרֵץ, 
וּבְלִבָּהּ תִּקְוָה.

במכחול מילותך  אדם היקר ציירת תמונה עוצמתית של אם שכולה.

האישה מכסה את פניה בידיה, סמל לכאב עמוק ובדידות אינסופית. היא חווה משבר קשה, אובדן בנה, ומתמודדת עם השאלה כיצד לבנות את חייה מחדש.

למרות הכאב, האישה פונה בתפילה. היא מבקשת חיזוק ונחמה, ומבקשת לראות את בנה בעולם הבא, יחד עם צדיקים ונביאים.

למרות  הכאב והצער האמונה בליבה נותנת לה לה תקווה לחיים חדשים מלאי אור.

נקווה שהמלחמה  תסתיים לה ולא נדע עוד יגון וצער.

שבת מבורכת ושקטה

שמוליק

כל מילה שכתבת מרגשת, קולעת! ונוסיף להתפלל... אמן ואמן! והציור יפייפה!  תודה רבה שמוליק ושבת רוגעת. 

האם האור הזה והמילים הללו אכן מנחמות אותה, מי יידע? אך רגע של תקווה חדר לליבה והבנה עד כמה נפילת בנה הייתה משמעותית. 

.

ברשותךָ, אדם, יקר:

צבע הגופן בהיר מדיי, אתמול בלילה הייתי כבר עייפה מאוד,

לא הצלחתי לפענח אֶת שירךָ. אני מקווה שעכשיו - כן. 

אִם קריאתי והבנָתי נכונוֹת , זהו שיר-קינה.

אני קוראת כאן שְׁתֵּי אימהוֹת: 

אִמּוֹ של החייל בשדה הקטל,

וְרָחֵל אִמֵּנוּ ברקע, מביטה (אֵיכָה תְּפַסֵּל אֶת חַיֶּיהָ מֵחָדָשׁ) -

ומיוצגת-חיה בָּאֵם של כאן-ועכשיו.

המשלב המקראי מאחד אֶת רחל המקראית, ימי האבות-

האימהוֹת וימי הנביאים עִם הָאֵם הפרטיקולרית, העכשווית. 

"מְכַסָּה אֶת פָּנֶיהָ" - אוחזת ונאחזת בשרשרת האבות 

והאימהוֹת.

דברֵי הבן הפרטיקולרי, המנחם, אף דבריו זוכים בתהודה

עמוקה יותר:

"ויד עלומה תעטפה ברוך / פותחת לָהּ צוהר לרום / ... / ... "

(סליחה, קשה לי לנקד).

הבית האחרון משלים אֶת אחדוּת-זהוּת האימהוֹת: 

"מסירה כַּפָּה מפניה / ואור רך ניצת בה / מנחמהּ"

-

אני מקווה שהצלחתי לקרוא ולהבין, למרוֹת הגופן הבהיר

מדיי עבורי. 

-

תודה רבה-רבה-רבה על שירךָ, על קינה שיש בה גם נחמה. 

המשך שבת רגועה ושבוע טוב יותר, אדם, יקר. <לב>

רבקה

---

אדם יקר

**********

אין כאב יותר מכך

שאם קוברת את בנה ...

אין נוחם לכאב שכזה !!!

ממררת בבכי

מליטה פניה,

עד יבואו מילים

עוטות רוך לנחמה

עד תפגוש בנה

במלכות זוהר ...

קוראת שירך ועיניי דמע ...

מלחמה ארורה

עד מתי תאכל חרב ...

מברכת לשבוע של בשורות,

של רוגע ושלווה

בהערכה רבה לשירתך היפה

ממני עליזה.