"החמישי של שלי"

זה היה יום חמישי רגיל מאוד. ממש לא יום מתאים למשבר, או איזה גילוי מסעיר. שלי קמה לעבודה וכמו בכל בוקר המתינה בסבלנות לאיגור, שותפה לדירה שיסיים לצחצח שיניים ולשטוף פנים שלוש פעמים במים חמים. כבר שנה שהיא חולקת איתו את הדירה הקטנה במתחם באזל, מאז הניסיון הכושל לבנות קן אוהבים עם קובי, האחרון, ועדיין לא השכילה לקום חמש דקות קודם. זרקה לו בוקר טוב בקול רפה, נכנסה וסגרה אחריה את הדלת. סובבה את ברז המים החמים, והתבוננה במראה. אפשר כבר היה להבחין בקלות בקמטוטים המוכרים של זוויות הפה, וקצות העיניים. קמטי שמחה, אמא שלה הייתה קוראת להם, רק אישה כמוה בחיים לא תבין מה זה עושה לפנים של בחורה בת 28 עם מייקאפ, לא משנה באיזו כמות של קרם לחות מציפים אותן קודם. היא מצחצחת שיניים בחוסר חשק, ופתאום עיניה נדלקות. הדייט. זה היום. חזי, היא לא יכולה להתגבר על השם הזה, יחכה הערב בשמונה מתחת לבית. לא, תודה, אין צורך, סיננה אליו במתק שפתיים בשיחת הטלפון אמש, אני ארד למטה. איך הסכמתי להיפגש איתו, המעי מתכדרר בקרבה, איך התקפלתי כמו רווקה פתטית מול עיפעופיה הבלונדיים של איילת - יש לי בחור נהדר להכיר לך- שכטר, איך? הוא דווקא נשמע בסדר בטלפון, חשבה, לא צנימי כמו רובם, ולא נבוך. אפילו הדגיש שעדיף שלא נלך לסרט, כי אז לא נוכל לדבר, ואני לא אוכל לקבל שיחות מחברה שתציל אותי אם הוא יהיה נורא משעמם. היא גיחכה. אבל אז הוא הביא את היציאה הזאת שאולי הוא יעלה למעלה לראות את הדירה שלה - תמיד רציתי לראות איך נראה חדר של עובדת עירייה, בטח מפת העיר תלויה לך על התקרה – וישר היא ראתה בעיני רוחה את פניה המשתקצות של סוזן מנדל, מחברת הספר החביב "הכללים-כיצד תתפסי את הבחור של חייך", דוחפת לפניה את כלל 6-א', "לא תתני לבחור לעלות אלייך הביתה לפני הפגישה הרביעית". דווקא ספר נחמד, היא קיבלה אותו ליומולדת האחרון מצילה הבוסית שלה, נשואה פלוס שניים, יש בו כמה פסקאות שהחכימו אותה בכל הנוגע למין המטומטם, והיא משתדלת נואשות לעמוד בחוקים, או לפחות בחוק הזה, ששבירתו הביאה לה הרבה לילות חמים והמון בקרים מנופצים. שלי גררה עצמה בחזרה לחדר, נאבקה קלות עם דלת ההזזה הישנה, פשטה את הטריינינג ולבשה את חזיית הפלא, "השריון" איילת קוראת לחזייה שהיא שכנעה את שלי לקנות, כי זו לא רמאות, פשוט אביזר שגורם לכל חולצה להיראות כמו מליון דולר, ושהציבה את דדיה הנעריים בגבול ה C-cup הנחשק. מעליהם כפתרה סוודר דק, התאפרה, התבשמה ונטלה את תיק העור השחור מהכסא הסמוך לראי. יהיה לי יום טוב היום, שיננה, אם אחייך לעצמי החיים יחייכו אלי, רק לעבור את היום הזה, להגיע נינוחה אל הדייט עם חזי, להקסים, לסקרן, לא לגלות יותר מדי על עצמי, לסיים ראשונה את הדייט, ובפגישה הרביעית לגלות שיש לו זין ענק, והוא הכי אוהב לרדת, ואם הוא לא יחזיק עד אז, ההפסד כולו שלו והוא לא שווה אותי בכלל. לעזאזל, על מי אני עובדת, מילמלה, אני הולכת לבטל את כל העסק, אני אתקשר אליו מהטלפון של העבודה, ואגיד בנימוס שמשהו צץ, ושבוע אחרכך לא אענה לשיחות ממנו. קלי קלות. שלי ניגשה אל דלת ההזזה, וכרגיל נאבקה איתה. אבל הפעם, הדלת לא נכנעה מהר. נו כבר, רשפה, והפעילה כוח רב יותר, ללא הועיל. שלי לפתה את שולי הדלת כדי להציב אותה טוב יותר על המסילה, משכה אותה אליה, ושוב הצידה, מה שבדרך כלל פותר את הבעיה. אך הדלת בשלה. איייייגור! קראה מעבר למזגן המתפצל בין חדריהם, אבל שוב, כצפוי, פספסה אותו בחמש דקות. נהדר, דיברה לעצמה, כל כך ברור שזה יקרה, כבר מזמן ביקשתי מהבעל בית הדפוק הזה שיתקן את הדלת. עוד ניסיון להפעיל כוח על הדלת שהסתיים במפח נפש, והיא הוציאה את הסלולרי מהתיק, אולי עוד אוכל לתפוס את איגור, חשבה, והחלה להקיש את המספר אחוזת תזזית. "הלוא?" ענה איגור, קולות מנועי אוטובוסים ביקעו את האפרכסת. אוי איגור, יופי שאני תופסת אותך, אנחת רווחה ברחה מריאותיה, תשמע אני.. קול נורא של שקט בקע מהצד השני. הנוקיה הישנה שלה שוב כבתה. זה היה קורה לפעמים, והיא נשבעה שבפעם הבאה שזה יקרה היא תצלצל אליהם סוף סוף ותחליף אותו. היא דמיינה את הפלדלת של הדירה, כל כך קרובה ועם זאת בלתי מושגת, ואת הטלפון של הבית מונח יפה על השידה בסלון. אני לא מאמינה, חשבה, אני כלואה פה. כעבור שעה וחצי צלצל הטלפון. זו בטח צילה, אני כל כך מאחרת! היא קפצה ממקומה וניסתה שוב ובפראות להזיז את הדלת המרושעת שכאילו נדבקה אל מסילתה. היא קיללה את הרגע בו בחרה בחדר העורפי, נטול המרפסת לקרוא ממנה לאיזה בעל פיצוציה פוטנטי שיעזור. עוד כמה צלצולים. היא משכה בחוזקה, והרגישה כאב חד מפלח את האגודל. דם ניגר מהציפורן השבורה. שלי שמה את האצבע בפיה והתיישבה על הרצפה. כוססאמק! דמעות החלו ניגרות במרץ על לחייה. היא ישבה כך, מייבבת, לפחות שעה, בוכה על האגודל, על עצמה, על כל הדברים שהכאיבו לה בזמן האחרון. ואז נרגעה. שעונה על דלת ארון הבגדים, הוציאה ביד אחת אריזת מקופלת מעוכה מהתיק, פתחה עם השיניים, תחבה אותה לפיה ובהתה חצי מנוחמת בחלל. "תגידי, כיף לך ככה לשבת ולרחם על עצמך?", קול צרוד ומוזר נשמע מאחורי הדלת. ליבה של שלי החסיר פעימה. מי שם? קראה בבהלה. "את יודעת שעלית החודש שלושה קילו בגלל השוקולדים האלה, לי לא אכפת, אבל מה איתך, את לא מתביישת?" שלי דחפה עצמה לאחור בישיבה, והוציאה את המספריים הגדולים מהמגירה של הארון. אני לא יודעת איך נכנסת לכאן, קראה בקול רועד, אבל כדאי שתעופי מפה מיד, כי אני מתקשרת למשטרה! "איזה משטרה ואיזה נעליים". נשמע הקול בשלישית. "את יכולה לזרוק את המכשיר הזה לפח, וכדאי גם שתניחי את המספריים, שלא תגזרי לעצמך את הציפורן השניה". פיה של שלי נשאר פעור. מי את? גמגמה. "אני רוצה שתסלחי לי שכלאתי אותך פה, אבל זאת כנראה הדרך היחידה לגרום לך להבין. החיים שלך תקועים ואת זאת שתקעת אותם". שלי הביטה באימה על הדלת. הקול בקע ממנה, לא מאחוריה. הדלת מדברת איתה. זהו, השתגעתי סופית, הצטמררה. זה הפרס שלי שהפסקתי עם הפרוזאק. "תראי מיידלע", המשיכה הדלת, "מאז שנפרדת מקובי הזה שלך, את סוגרת את עצמך טוטאלית ובגלל זה את מפספסת הזדמנויות של החיים שלך, שלא יחזרו, וחבל". איזה הזדמנויות? שלי קלטה את עצמה שואלת. "חודש שעבר התחיל איתך הגבוה ההוא מהשגרירות, סירבת, קראת לו פרענק. לפני שבוע יצאת סוף סוף לבית קפה עם חברה שלך, וגם שם שילמת מהר את החשבון כשראית את הבובעל'ה עם העיניים הכחולות קורץ לך. פיספסת, הוא דווקא היה מלייאן. את מחכה לאיזה גרוייסע מציאע, אבל אין אבירים מותק, את כבר לא פרגית והשעון שלך מתקתק. מי יסתכל עלייך עוד שנתיים, בחורה בת שלושים, לבד?" שלי הרגישה את הדמעות בגרון, תכף יוצאות, אבל היא לא רצתה שהדלת תראה. "אם לא תקומי מהטוכעס שלך מהר", המשיכה הדלת, את תהיי בת שלושים וחמש ותתפסי איזה דרעק לעשות איתו ילד.אל תעשי את הטעות שאמא שלך עשתה", הדלת השתעלה בכובד. סבתא? השתנקה שלי. "כן מיידלע", נסדק קולה של הדלת. "אני לא נותנת לך לזרוק את החיים שלך ככה לזבל. את לא יוצאת מכאן עד שאת נשבעת לי שעד סוף השנה את מתחתנת". אבל סבתא, גמגמה שלי מבעד לדמעות וההלם, אני לא יכולה, אפילו להחזיק דייט אני מתקשה, או שהוא נפל גמור, או שאני מתאהבת בו ואחרי שבוע הוא לא מתקשר יותר! נמאס לי מהמשחקים איתם סבתא, ואין לי בעיה לאמץ ילד בגיל שלושים וחמש. "איגור נסע לכל סוף השבוע, מבחינתי תעשי פיפי בעציץ" הפטירה הדלת ברוגז. סבתא, שלי משכה באפה, הוא שבר לי את הלב. מאז שנגמר ביני לבין קובי אני לא יכולה להרגיש כלום. אני שבר כלי. אני אפס. שלי נשברה והתייפחה, מחבקת את הדלת. "די, די חמודהל'ה" התרככה הדלת, "סבתא מתקנת הכל. יש לך משאלה אחת לבקש, ואני מגשימה לך. מה את הכי רוצה בעולם?". שלי הרימה את הראש. אני רוצה שהכל יסתדר סבתא, שיפסיק להיות קשה כלכך, לחשה באפיסת כוחות, אני רוצה להיות מאושרת. היא עצמה את עיניה. "אוי פיצקעלה שלי", הדלת נאנחה, "אתם הצעירים של היום, מרוב חופש לא יודעים מה לרצות. תרשי לאושר להגיע והאושר יבוא". שלי כבר לא שמעה אותה. בשמונה בערב צלצל הפעמון בדלת והעיר אותה. היא פתחה זוג עיניים גדולות. היא הייתה במיטה, מכוסה עד האוזניים. הכל היה שקט. עוד צלצול. היא קמה על רגליה מעוכה, ושלחה יד לדלת, שהחליקה על מסילתה כחמאה. בחור גבוה וזקוף כתפיים חיכה לה כשפתחה את הפלדלת. אוי, ענתה בקול מנומנם, נרדמתי, אני כל כך מצטערת, אני.. הם בהו אחד בשניה ושתקו. אולי הגשמתי לך את המשאלה, אמר חזי לפתע, והרים את מארז הקרטון הקטן שבידו. קפה הפוך לשניים, יסדר אותך ברגע. שלי חייכה והכניסה אותו והוא הניח את הקפה על השולחן. הייתה לי תחושה שזה יתאים, המשיך, אין כמו קפה פושר כאפריטיף. שלי העבירה יד בשיערה. חיכית לי הרבה זמן? לא נורא, ענה חזי. שלי דילגה לעבר חדרה. חכה עוד קצת, אני כבר חוזרת. בתנועות מיומנות החליפה בגדים ותיקנה מעט את האיפור. כשמרחה את הליפסטיק שמה לב לפלסטר קטן ושקוף על האגודל השמאלי. יהיה לי טוב הערב, חייכה לעצמה, יהיה לי טוב.