לְהַקְשִׁיב

לְהַקְשִׁיב/ש.כֹּהֵן

בֵּין הַמִּלִּים 

וּבֵין הַשּׁוּרוֹת

מִסְתַּתֵּר עוֹלָם שָׁלֵם

שֶׁל הֲבָנוֹת.

הַלְּבָבוֹת  בְּלַחַשׁ מְדַבְּרִים,

רַק אָזְנַיִם מַקְשִׁיבוֹת

וְאֶת הַמִּלִּים מְבִינוֹת.

לְהַקְשִׁיב זֶה

לֹא רַק לִשְׁמֹעַ,

זֶה גַּם לַחְדֹּר

אֶל תּוֹךְ הַנְּשָׁמָה,

לְהַרְגִּישׁ אֶת הַכְּאֵב

וְאֶת הַשִּׂמְחָה,

לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם

דֶּרֶךְ הָעֵינַיִם

שֶׁל הָאַחֵר

לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר.

מִלִּים יְכוֹלוֹת לְרַפֵּא,

וּמִלִּים יְכוֹלוֹת לִפְצֹעַ,

אֲבָל הַקְשָׁבָה אֲמִתִּית

מְבִיאָה לַלֵּב מַרְגּוֹעַ.

לְהַקְשִׁיב זֶה

לְכַבֵּד אֶת הָאַחֵר,

זֶה לְהַרְאוֹת שֶׁאִכְפַּת,

זֶה לִבְנוֹת גְּשָׁרִים

וּלְקָרֵב לְבָבוֹת

בֵּין אֲנָשִׁים.

אִם נִלְמַד

לְהַקְשִׁיב בֶּאֱמֶת,

אָז לֹא נִצְטָרֵךְ לְהִתְעַמֵּת.

אִם בְּלַחַשׁ נְדַבֵּר,

נָבִין טוֹב יוֹתֵר

אֶת הָאַחֵר.

23.10.24