אנחת האדמה - בתקווה שיבוא כבר הגשם...

אנחת האדמה.

החורף כבר נגמר מזמן ועדיין, האדמה שכבה צמאה.

החורף שעבר, לא הרווה את צימאונה והאדמה שכבה יבשה ומתוחה.

חסרת מנוחה, פערה האדמה את פיה - וחיכתה לסיפוק.

והיא ידעה שגשם בלבד, לא יספיק הפעם.

הרגבים ביקשו שיטפון, העפר ביקש נחל איתן.

והאדמה לחשה לשמיים תפילה.

עננים עברו בשמיים וצחקו לה. לבנים היו ולא הביאו עימם שום בשורה.

והאדמה חיכתה.

בלב ליבה ידע האדמה, שבסופו של דבר, תקבל את שלה.

היתה לה סבלנות ושנות בצורת רבות בעברה.

כן, בסוף היא תקבל את שלה.

וראו החקלאים את סיבלה ובאו והציעו לה שדות בעל.

אבל האדמה לא רצתה תחליפים או חיקויים. היא רצתה את הטוב ביותר.

והביטו השמיים ממעל - והאדמה גנחה. בעייפות, בכמיהה, בתאווה.

ואז, יום אחד - הוא בא.

קודר ואפל, כיסה את השמיים.

ממרחקים הגיע.

דרך ארוכה עשה שר הסערה, כדי להגשים תפילה.

להגשים את תפילת האדמה.

והאדמה פערה את פיה, פשטה זרועותיה - והוא בא עליה.

במטח עז הרטיט את השמיים.

גשם זלעפות שכמוהו לא נראה, גלש אל ההרים.

מצטבר והולך לנחשול מים אדיר.

והאדמה רטטה. כמה זמן חיכתה לו.

הלחות בתוכה כבדה והיא הרגישה אותו זורם אליה במדרונות, שוטף אותה בגבעות ומרטיב אותה בעמקים ואז - הציף אותה.

החורף נגמר.

השרב נשבר.

הבצורת נעלמה.

והאדמה רעדה עוד פעם אחרונה...