מתי נלך לגן

.

הוֹ. 

קודם לטרמפולינה. קפיצה לגובה, לשמים. 

המתיקוּת והתמימוּת של הילדים, למרוֹת הדוֹדים, טובים 

ורעים. 

והטעם המריר מאוד של הרקע. 

תודה רבה-רבה-רבה על הפָּאנְץ', אודי, יקר. <לב>

רבקה

---

כל אחד מהילדים אומר משהו אחר. תודה רבה לך אודי היקר, המשך יום טוב וחמים למרות האבל שנפל עלינו בעקבות חזרת ארבעת הגופות. חבל שזה הסוף שלהם. יהי זכרם ברוך. 

אין מילים

רק דמעות

השיר הזה מציף כאב עמוק דרך עיניו התמימות של ילד שמנסה להבין מתי יחזרו לשגרה — לגן, לחיים הרגילים. המשפטים הפשוטים, כמעט יומיומיים, חושפים טרגדיה נוראה — כפיר ואריאל כבר לא יחזרו לגן. המסר המרכזי כאן הוא השבר של המציאות והאובדן, מול תחושת ההמשכיות האבסורדית שמלווה ילדים קטנים במצבים כאלה. השיר מדגיש את הניגוד הקשה בין האבל הבלתי נתפס לבין התקווה התמה של ילד לחזור למה שהיה.

שיר מצמרר ונוקב כתבת אודי היקר.

שנשמע בשורות טובות

שמוליק

אודי יקר,

הדמעות מטשטשות את הכתוב

מתי אמא, מתי נלך לגן.

שאלה כל כך תמימה,

אבל התמימות נעלמה

ונותר רק כאב נורא

וכעס

וטעמן  המלוח של הדמעות

וחוסר אונים...

מכה נוראה בבטן נתת כאן בשיר הזה. איזו מציאות ארורה, עצובה עד אימה ובלתי נתפסת.